מנגנון ההנאה שהתקלקל
חבר כתב בפורום:
אני מאוד רוצה להחלים, אבל כל פעם שאני מתחיל את התכנית, אני מרגיש שאין לי יותר שום דבר שממלא אותי, שום דבר שנותן לי הנאה וסיפוק.
'סוד הכניעה' כותב
קמתי מאוחר היום, פספסתי את הקבוצת בוקר בה אני משתתף. לקחתי את הילדה באיחור לגן ונסעתי למשרד. בדרך ירד גשם מעצבן והשמים היו אפורים. הגעתי למשרד ולא היו שום חדשות משמחות, סתם עוד יום אפור ורגיל. הרגשתי באסה. הריקנות דפקה בדלת ודרשה משהו שימלא את החור השחור. ההרגשה עצמה מוכרת להחריד, אבל אפשרויות התגובה השתנו מאוד עבורי. במשך שני עשורים הפיתרון היה פשוט וקל: עוד סיבוב במחוזות התאווה והכל (לא) בסדר. אבל אני בהחלמה והתאווה לא אופציה עבורי.
השאלה היא מה כן. אני יכול להסתכל על ההתמכרות מתוך ראיה צרה מאוד ולומר שהפיתרון הוא פיתרון אבל כעת אני מנוע מלהשתמש בו ולכן אחפש לו תחליף, איזה משהו "דמוי תאווה", או להבין שיש כאן משהו הרבה יותר עמוק. האפשרות הראשונה קורצת יותר. היא מפתה כי היא המוכרת, הקלה והמהירה. הרעיון שעומד מאחריה הוא פשוט: אני מרוקן ולכן אני צריך להתמלא במשהו. תאווה היא רעל עבורי אבל יש עוד המון דברים שאני יכול לקבל ולהינות מהם. הדגש הוא על כך שאני מקבל משהו, ולא משנה באיזה צורה או אופן אני מקבל את מה שאני רוצה באותו רגע. אצל אחד זה יהיה אוכל, השני צפיה בסרט, השלישי דרישה להבנה ואהבה מבן זוג והרביעי משהו אחר.
האפשרות השניה היא הפוכה בדיוק, והרעיון שעומד מאחרי הוא ההבנה שלא אוכל להתמלא מקבלה אלא רק מנתינה, ולכן הוא בדיוק הפוך מהפיתרון הראשון. זה המקום בו אני מבין שלא משנה במה אנסה למלא את החור הזה ולא משנה כמה אשקיע בכך, בסוף ארגיש מרוקן. הסיבה היא פשוטה: זה לא סתם שאני מרגיש מרוקן אלא כיון שאני בור בלי תחתית, אז בור כזה אי אפשר למלא. זה כמו לנסות למלא את הכיס בכסף בזמן שיש בו חור...
הספונסר שלי אומר שבן אדם נורמלי יש לו מנגון של הנאה הן מקבלה והן מנתינה, יש פעמים שהוא מתמלא ומרגיש טוב כאשר הוא נותן, ויש פעמים שהוא מתמלא ומרגיש טוב כאשר הוא מקבל. זו דרך העולם. אבל אצלי המנגנון של ההנאה מקבלה התקלקל. ככה זה כאשר משתמשים במנגון הזה יותר מידי פעמים, בסוף הוא פשוט נהרס ויוצא מכלל פעולה. יותר מידי שנים של שימוש מוגזם במנגנון של קבלה הרסו אותו לגמרי.
כל המהות של ההתמכרות שלי היא לקיחה וקבלה מאחרים ואין בו שום טיפת נתינה. כל פעם שפניתי שוב להתמלא מהתאווה, זה היה הדרך שלי לקחת מאחרים כדי למלא את עצמי, ובסוף זה הותיר אותי מרוקן לחלוטין ועם מנגנון פגוע. מה שניסיתי לעשות היה לקבל יותר מאותה תאווה כדי להתמלא, מתוך מחשבה שכמות גדולה יותר של תאווה תביא אותי סוף סוף להרגשת הסיפוק, אבל זה לא עבד. החור היה עמוק מידי ולכן לא היה הבדל אם אני מנסה לסתום אותו עם קצת תאווה או עם הרבה - תמיד נותרתי מרוקן.
הדרך היחידה שלי להתמלא היא בנתינה. כאשר אני יוצא מעצמי ומעניק לאחרים - אני משתמש במנגון שכמעט לא היה בשימוש בחיים שלי, והמנגנון הזה עובד מצויין. פתאום אני מרגיש טוב, אני מרגיש שווה משהו, אני מתחיל להתמלא וגם להינות מהנתינה הזאת.
קבלה ולקיחה מאחרים היא מעשה אנוכי במהותו והוא ההיפך הגמור מרוחניות. בגמילה מהתמכרות אנחנו לומדים לחיות חיים רוחניים ואין פעולה יותר רוחנית מאשר נתינה והענקה לאחרים. במקום לנסות כל הזמן לקבל מאשתי, אני יכול לחשוב מה אני יכול להעניק לה. במקום לחשוב מה אני יכול לקבל מהקבוצה, אני יכול לחשוב מה אני יכול לתת. במקום לחשוב מה אני יכול לקבל מהיום הזה, אני יכול לחשוב מה יש לי לתת ולהעניק. לא לחינם הצעד האחרון מתוך 12 הצעדים הוא הצעד בו אנחנו נותנים ממה שקיבלנו לאחרים, כיון שזוהי המהות של ההתעוררות הרוחנית שאנחנו רוצים להשיג על ידי הצעדים. כאשר אנחנו מתקדמים באמת בצעדים, אנחנו מגיעים אל השינוי הפנימי שבו אנחנו מפסיקים להיות מרוכזים בעצמנו ובמקום זה אנחנו מפנים את רצוננו אל עבר האלוקים. הדרך הטובה ביותר לכך היא בנתינה.
למרבה הפלא מתברר שדרך החיים הזאת היא דרך חיים שעובדת. פילוסופיות וידע לא עזרו לי, אבל דרך חיים רוחנית של פעולות פשוטות - הם אלו שמשאירות אותי נקי בחסד אלוקים, כנגד כל הסיכויים.
