משותק
הידיים זזות, מקלידות, נוגעות. המוח צועק: לא, אסור, אני לא רוצה את זה. אך הידיים - בשלהן. אתם מכירים את תחושת השיתוק שאוחזת בנו אל מול סכנה חריפה, נחש או מכונית מתקרבת באופן פתאומי.
המוח שלי, בשנים האחרונות של השימוש, היה משותק. הוא ראה, הוא ידע, הוא זכר את ההרגשה מהפעם הקודמת, אבל הדברים התרחשו מאליהם. זו תחושה נוראית. לצעוק מבפנים: 'אני לא רוצה, די, די, די' ולהמשיך לעשות.
להרגיש משותק. להרגיש שאין לי ברירה. להפסיק להרגיש. לנסות להעלים ולהדחיק, וכעובר לו הרגע ההוא, כשמתחילים בטקס ההסתרה שאחרי, להיזכר. להרגיש את הסיאוב, את הטפשות, את הטירוף, את עוצמת הסיכונים ועוצמת חוסר הטעם.
ברגעים שאחרי תמיד הכל היה נוקב יותר. השנאה כואבת יותר, השליטה חזקה יותר, התסכול, או, התסכול - אני יודע שאני מנסה, וזה לא עובד. פשוט לא עובד. איזה מן אדם אני?
***
אני לא מסוגל. פשוט לא מסוגל. אין ביכולתי להגיד לה שקצת גדול עלי, שאני לא יכול לעזור. בשכל אני יודע שאני יכול להתאמץ עוד. אני גם יודע שהיא צודקת בבקשות שלה, אבל רגשית אני תשוש, עבר עלי יום עמוס, לא הייתי מרוכז. אני יודע שזה אשמתי.
אז אני עוזר, אני מוצא בעצמי כוח. אני לא מסוגל להגיד לה מה עובר עלי, מחייך, כאילו הכל כרגיל, אוקיי - אני אקח את הילדים היום, אומר בנימה רגועה ככל האפשר, יודע שאני לא מצליח להסתיר את הטינה הסמויה על חוסר ההתחשבות זה.
אני משותק. לא יכול להגיד לה שקשה לי. חייב להפגין יכולת, שליטה, נתינה.
***
שתי דוגמאות אלה מהוות רק חלק ממערך הקבעונות שלי.
לצורך ההמחשבה אנסה לתאר אותו במילים: משהו, חזק ממני בעוצמתו משתלט לי על כל משאבי הנפש, כמעט באלימות, ולמרות שאני מודע לפעולתו איני יכול להתנגד לו. מהיכן נובעת האלימות הזה?
המקרה הראשון, למדתי בתוכנית, נובע מריק. תחושה של ריק היא הרבה יותר חריפה מתחושה של חוסר. כשסתם אני מרגיש חוסר, זה כמו להיות רעב, לא נעים אבל מסתדרים.
הריק היא תחושה אלימה, מפחידה, אימתנית, תובעת. איני יכול להתמודד איתה. הדרך היחידה שלמדתי להתמודד איתה היא על ידי ריגושים. זה צריך להיות חזק, סוחף, כובש, מפתה, מעורר. ההתרגשות מחזירה לי את החיים, מוציאה אותי מהאפרוריות האיומה של חוסר הביטחון הפנימי שאני לוקח איתי לכל מקום, מהבדידות, מתחושת 'הסתמיות'. לא פלא שהתאווה מופיעה הרבה פעמים באיזורים בחיי בהם אין לי שום מסגרת אחרת. איזורים אלה מנכיחים לי את 'הריק', השחור והבודד, וממילא הם 'מקפיצים' כתגובה את הצורך הנואש לצאת ממנו.
המקרה השני, לפחות אצלי, מושתת על פחד. אני מפוחד, מבוהל, מלא חרדות ומצוקות, חששות והתלבטויות. האם אני שווה משהו? האם אני אדם טוב? במקום מסויים, עמוק וסודי, אני מזלזל בעצמי, שונא את התפקוד שלי (ובעיקר את חוסר התפקוד שלי), מלא ביקורתיות על התנהלותי בחיים.
שלל 'פגמי אופי' אלה, ועוד רבים אחרים, מתורגמים לצורך מאוד חזק לשאוב את ההערכה שלי מהסביבה.
אני חייב שיגידו לי ש: אני טוב, מוצלח, מוערך, אהוב, נותן, מקשיב, חברותי, (הוסיפו מילים מחמיאות כיד הדמיון הטובה עליכם).
זה משתלט עלי, וגורם לי לעשות דברים שאני יודע שאין לי כוח אליהם, לומר דברים שאני חושב שהם לא מתאימים לי, להתלבש באופן שאני חש כמלאכותי, העיקר - למצוא חן.
הצורך לקבל הערכה, הפחד מדחייה - שניהם גם יחד משתקים את היכולת שלי להתנהל מבחינה רגשית בעולם של בני אדם נורמאליים.
***
בשנה ושבעה חודשים האחרונים, אני בתהליך עמוק מאוד של שחרור מהקבעונות.
הדבר השורשי ביותר בחיי כרגע, אסירות התודה הכנה ביותר שאני מודה לאלוקים עליה היא שהפסקתי להיות משותק.
העבודה לא נגמרה, אבל הפסקת להיות משותק.
