מחשבות מן החלל
הכל באשמתו. החלל הזה שבפנים. עגול ומלא חריצים בקליפה. חום ומגעיל. המרקם שלו רך ודביק. הוא לוהט במקומות מסוימים וקפוא במקומות אחרים. הר געש ומערבולת טובענית בו זמנית. אני מנסה ללכת על פניו בזהירות, מודע לנוכחות המאיימת שלו, אבל מנסה לחיות כרגיל. זה לא עוזר.
הוא מאוד רעב, החלל. אבל כל כמה שהוא אוכל, זה לא מתמלא. אדרבא, נראה שהתאבון שלו רק גובר. לתהליך שלו יש דפוס קבוע: בהתחלה הוא שולח לי מחשבות חלולות: "אין טעם", "אין סיכוי", "אין לי כוח". "אני לא שווה כלום", "אף אחד לא אוהב אותי", "לאיש לא אכפת ממני". בהתחלה מספיק לו שאמצא משהו במקרר, או שאישן עוד שעה במיטה. אבל אז הקולות שלו מתגברים, ואני משותק. אי אפשר לחיות ככה? הוא שולח לי תמונות של גיליוטינות הנוחתות על הצוואר, של טילים המתפוצצים עליי, של דחפורים ההורסים את ביתי, של תאונות דרכים לבני משפחתי. או שהוא מנחית עליי עייפות מנטלית, חוסר כוחות להתמודד עם כל המשימות הדחופות, ואני לא מסוגל לעשות דבר.
ואז, כשאני מבולבל ובאפיסת כוחות, הוא פוער בולענים בדיוק כשאני בסביבה, ושואב אותי לתוכו. ורק בבוקר שלמחרת אני מוצא את עצמי מוטל שוב על הקליפה, הלום ומסוחרר, מלא טינופת, מנסה לשקם את חיי.
הוא מאוד כבד, החלל. בוודאי יחסית למשהו כל כך ריק. קשה לסחוב אותו. זה מאט את כל התנועה שלך. כמו אסיר עם משקולת, רק שהמשקולת יותר גדולה וכבדה ממני עצמי. הוא שם תמיד, גם שאני "בסדר" הכבדות שלו מקרינה על הכל.
וגם נורא קשה להסתיר אותו. אנשים לא אוהבים לראות חולשה. היא מפחידה אותם; אולי מעמידה בפניהם מראה. אם אחשוף בפניהם את החלל הם יגיבו "קח את עצמך בידיים", "תפסיק להיות לוזר", "אין לך שום בעיה". אז אני משתדל להסתיר, ללבוש בגדים רחבים, לעטות מסכה של עליצות. בדרך כלל אני מצליח לרמות אותם. לפעמים אפילו את עצמי.
לקח לי זמן להבדיל ביני לבינו. לזהות שהרצון הפתאומי הזה לסיגריה / לסוכריה / לסרט הוא לא ממש שלי, אלא שלו. להבין שחוסר השקט שלי בשעה האחרונה הוא לא ממני, אלא ממנו. שהמחנק בגרון, העצבנות, הייאוש – כולם תוצרים בלעדיים שלו.
וככל שלמדתי להבחין בינינו, כך הלך והתגבש רצון חדש ומהפכני: אולי אני יכול להיפרד ממנו? למה, בעצם, אני סוחב אותו?
ואז ניסיתי לדמיין את חיי בלעדיו,
ואימה גדולה נפלה עליי.
מתברר שאני זקוק לו לפחות כמו שהוא זקוק לי. מתברר שהאישיות שלי, התדמית שלי בעיניי עצמי, משורגת בו ללא תקנה. העצמי שלי הוא כמו חליפה שהולבשה על בובה מתנפחת. תרוקנו ממנה את האוויר, תסלקו את החלל – והכל קורס.
מתברר שאני מרוויח ממנו המון. כל החסרונות שלי שתורצו עד כה באמצעות החלל, יצטרכו למצוא תירוץ חדש. כל ההרגלים שלי, דפוסי ההתנהגות שלי, בנויים סביב המציאות המאוד נוכחת שלו. אפילו את הכישרונות שלי פיתחתי בתגובה אליו. מה אעשה כשהוא ילך? מה יישאר ממני בלעדיו?
ואולי, אולי אני לא אמור באמת לנסות להתנתק ממנו? אולי החלל שלי הוא רק גרסה מגודלת ומפלצתית של החלל שיש אצל כל אחד מאז הגירוש מגן עדן, וכל מה שצריך זה לנסות להחזיר אותו לפרופורציות "נורמליות"?
אז מה אפשר לעשות עם החלל? אני מצליח לראות כמה אפשרויות, ואין לי מושג במה לבחור.
אפשר לנסות למלא את החלל, שלא יהיה כל כך מרוקן. אבל במה? אפשר לנסות להתנתק ממנו, בלי לאבד את כל הדברים הטובים באמת שצמחו לי בזכותו – הרגישות, ההזדהות עם כאב הזולת, הכישרונות. אבל איך?אפשר לנסות לסלוח לו על כל הנזק, ולהודות לו על התפקיד שהוא מילא בחיי כל עוד נזקקתי לו. אולי זה ישחרר אותו. אבל מה הלאה?
ובטח יש אפשרויות נוספות, מעבר להשגתי. אולי אתם תציעו.
אני כל כך רוצה למצוא נוסחת קסם - חרב שתפוצץ אותו, חומר כימי שימוסס אותו, פצצה שתחריב אותו. אבל ככל שעובר הזמן אני הולך ומתרגל למחשבה שנדונתי להיסחב אתו עד סוף ימיי. האמנם כן?
בינתיים הוא כבד, כבד כל כך. ואני יודע שהוא אורב לי מעבר לפינה. מתחיל לשמוע את הבטן שלו מקרקרת...
