בא לי לצרוח. אז מה?
שלום חברים
ברצוני לשתף אתכם בתחושותי בתקופה האחרונה, אני חסר אונים מול התאווה ועוד יותר מול הרגשות שלי, אבדה לי השליטה על חיי ואני מנוהל מול רגשותי הסותרות, מאז ומתמיד לא ידעתי להתנהל רגשית, כל לחץ, כאב, והתמודדות, זרק אותי אל הבריחה ואני בורח למקום מוכר לכולנו.
היום ובשבועות האחרונים משהו מבעבע שם בפנים ואין לי מושג על מה ולמה, (האמת שיש לי כיוון אבל אני עדיין נמנע מלנתח את זה, אולי כי נעים לי הבלגן הפנימי) תחושות סותרות מתנחשלות בתוכי, האגו והפחד מתחרים מי בראש, הרחמים העצמיים ותחושת העוול מזינים את אש הטינה, ותאווה מוכרת מרימה ראש, וכל הבליל הזה מנפח תא מגמה עצום, שעוד רגע יגיע לקצה הסיבולת, וימטיר אש וגופרית וענן שחור על כל סביבות הר הגעש האיום הזה.
זה נשמע רע, זה מרגיש עוד יותר רע, זה שורף ומאכל מבפנים הכל, אז מה עושים, אינסטנקטיבית הפתרון הישן והטוב (?) קורץ מקילומטר, הלגימות הקטנות גודלות, הויתור נראה קשה מאי פעם, אוי לעזאזל כמה שבא לי לצרוח, בא לי פשוט לצאת ליער ולצרוח לשמים את תסכולי, אבל מבחוץ כלום, הכל מסכת שלוה המקסימום הניכר הוא חיוך קפוא, שינים חשוקות ואגרופים קמוצים, אוי לי מיצרי אוי לי מעצמי, ואני אנא אני בא.
אבל למרות המעידות ולמרות הכל, בגדול האופציה של שימוש היום אינו על הפרק, כי למדתי שזה לא יתן לי כלום, זה אולי ישקיט אותי לרגע, אבל ברגע הבא אני יודע שהכאב יגמור אותי.
אז מה כן? אל דאגה יש תוכנית לתוכנית. קבלה היא המפתח. היום אני יודע שאני אדם מורכב ואני צריך לקבל את עצמי. מותר לי לכאוב, מותר לי להיות מתוסכל, מותר לי לצרוח, אבל אסור לי לנטור טינה. מותר לי להרגיש כשם שמותר לי לחיות ולהרגיש זה לחיות.
אם חפץ אני בשלוה בנוסף לכל, אזי עלי לתפוס את השור בקרניו (מטפורה) ולקחת את הרגשות המתנחשלים, לבודד אותם ולפרק אותם אחד לאחד, ואז עם מסירה לאלוקים והבנה שרק הוא יכול.
אקבל כלים להכיל את זה. איך עושים זאת? צעדים, צעדים, צעדים. אחד עד שלוש כבסיס,ואז ארבע , חמש, שש, ושבע, לב ליבו של התוכנית, ויתכן שאדרש גם לשמונה ותשע.
כל שנותר לי הוא לאחל לעצמי:
שלוה לקבל,
אומץ לשנות,
תבונה להבחין.
אנא א-לי עזור נא לי
