בפסח שני אנחנו לומדים שתמיד יש הזדמנות שניה, גם למי שפספס את הראשונה. אולי היום זאת ההזדמנות שלכם? אל תפספסו גם אותה. לא משנה באיזו דרך תבחרו, מה שחשוב זה להתחיל היום בפעולות של החלמה.

שלא יפסיד הרבה

יהודי תפרן יצא פעם עם בנו לחנות מסוימת כשלבסוף הוא מתמקח על המחיר. לאחר שהמוכר נכנע והסכים לתת הנחה משמעותית הוציא הלה מכיסו פנקס צ'קים ורשם המחאה על הסכום המבוקש. לאחר צאתם מהחנות פונה הבן לאביו ושואלו גלויות:

'אבא, הרי בין כה אתה יודע שהצ'ק יחזור, בשביל מה להתמקח כל כך על המחיר'?

עונה האב ורחמנות בקולו: 'המוכר נראה לי יהודי טוב, חבל שיפסיד הרבה'...

תלמיד של החלמה

רק להיום: אהיה תלמיד של החלמה. אקדם בברכה אתגרים, בטוח במה שלמדתי ולהוט לשתף את זה עם אחרים.

לספור בלי ברכה

בשבת האחרונה השתתפתי בשבתון של ארגון JSS (שבתון רוחני יהודי) בארה"ב, המיועד עבור מכורים לתאווה ובני משפחותיהם, המתכנסים אחת לחצי שנה למרתון החלמה המתחיל ביום שישי בצהריים ומסתיים ביום ראשון בצהריים.

אחד הרגעים היפים הוא חגיגת הימי הולדת לנקיון. אחרי תפילת מנחה, מתכנסים הגברים באולם גדול, וחוגגים את ימי, חודשי או שנות ההחלמה. בתחילה עומדים כל אלו שנקיים למעלה משנה, ואז כל אחד מצהיר על ימי הנקיון שלו, לאחר מכן עושים כך כל אלו שנקיים יותר משנתיים וכן הלאה. שיא הנקיון בשבתון היה 29 שנים!

אז נכון שזה מרשים לראות אנשים שנקיים עשרות שנים, אבל עבורי זה לא היה העיקר. היה חבר שנקי 16 שנים, שאחרי שהצהיר על הנקיון שלו, ביקש לומר כמה מילים. הוא סיפר שכאשר היה נקי 11 שנים, הוא אמר יום אחד לאשתו: "וואו, זה מדהים להיות נקי עשר שנים". אשתו תיקנה אותו ואמרה לו שהוא נקי כבר 11 שנים... הוא פשוט לא היה שקוע בכלל בספירת הימים, אלא בנקיון היום ורק להיום. את דבריו הוא סיים בכך שהיה מחליף את חגיגת הנקיון השנתית, בעבור יום אחד נקי נוסף.

אותו חבר כותב המון בפורום ובמייל היומי של שמור עיניך באנגלית, והוא חוזר שוב ושוב על כך שאי אפשר "לצבור ימים", כיון שפשוט אין דבר כזה. ימים הם לא כסף שאפשר לשים בצד כל יום קצת ואז להשתמש בכל מה שצברנו בפעם אחרת. אי אפשר לאכול כמה ימים ואז "לצבור" את הימים בהם אכלתי ולהפסיק לאכול בימים אחרים, ובודאי שאי אפשר לנשום היום כל היום, ואז להשתמש בזה מחר...

הגישה שלו גורסת שאין שום טעם לספור ימים, זה לא עוזר ולא מועיל, ולפעמים יכול להפריע, כי אנחנו עסוקים בספירה במקום בפעולות שישמרו אותנו נקיים. אין ספק שיש צדק בדבריו. לפעמים המספר הגבוה מבלבל ונותן תחושה שהכל בסדר. אני נקי כבר המון ימים, אז עכשיו אני כבר מחלים גדול והכל יהיה בסדר, אני לא חייב להמשיך באמת לעבוד את הצעדים כמו שהיה כאשר הגעתי לתכנית. וגם אצל מי שלא מצליח, הספירה יכולה להיות מייאשת מאוד. הנסיון שוב ושוב להגיע למספר גבוה ללא הצלחה, גורמת לשים את הפוקוס על הספירה במקום על העבודה להישאר נקי יום אחד בלבד.

מצד שני, אי אפשר להתעלם מכך שהספירה גם יכולה להועיל, בעיקר בתחילת הדרך. זה נותן סיפוק לראות את הימים חולפים וההצלחה גורמת לנו לרצות להצליח עוד. נכון שהימים לא נצברים בשום מקום, אבל הספירה שלהם יכולה להיות מעודדת.

באופן אישי אני מזדהה עם הגישה הראשונה. אם זה היה תלוי בי - לא הייתי סופר בכלל. אבל למזלי בתכנית הדברים לא תלויים בי, ויש לי ספונסר ויש התנהלות קבועה בקבוצות, ואני סופר עם כולם.

מה שכן, אולי אני סופר בלי ברכה...

לקריאת סיפורו האישי של הכותב

פוטושופ

מערכת הרגשות היא אחת המערכות המעניינות ביותר. כוחות רבים ומגוונים יוצרים את הצורך החשוב בוויסות. המוח, הלב, הכבד, המרה ועוד שלל איברים נותנים כל אחד טון מסוים אשר וביחד נוצרת הרמוניה מושלמת הנקראת "אדם".

כאשר הכל תקין, יש בהרמוניה זו את האיזון המושלם הנותן פחות או יותר תמונה די דומה על העולם אצל מרבית האנשים. כמובן שההסתכלות משתנה מארץ לארץ ומסגנון חיים. אבל באופן כללי ברוב הדברים ההסתכלות די תואמת.

לפעמים קורה ומערכת הרגשות משתבשת. או אז מתקבלת תמונה שונה מהמצב האובייקטיבי של הדברים.

מה קורה כאשר מכניסים תמונה לתכנת עריכה (פוטושופ). ניתן בלחיצת מקש להפוך אותה פתאום לצבעים עזים במיוחד. האנשים, העצים, השמים ובכלל... הכל נראה סוער פתאום. לא ברור בכלל כיצד במרכז התמונה צועד לו בנחת אדם, כאילו כל ההיסטריה סביב אינה נוגעת לו.

בלחיצה נוספת הופך הכל לחיוור וחסר חיות. השמיים מקדירים ואפורים והבריות לובשות פנים עגמומיים להחריד. ושוב לא ממש ברור כיצד אי שם בקצה התמונה משחקים ילדים בכדור כאילו כל האווירה אינה שייכת אליהם.

מה קורה כאשר חותכים את מחצית התמונה ונראה מישהו מגוחך להחריד המושיט את ידו לחלל הריק כשחיוך ענק מרוח על פניו. (מי זה האידיוט הזה? דווקא על פניו הוא נראה די נורמלי, אז מה הקטע המוזר שלו?...)

הייתי פעם במופע תלת מימד בו צריך היה לחבוש משקפיים מיוחדות. על פניו היה הסרט משמים לחלוטין. אבל רק הנחתי את משקפי הקרטון על קצה אפי והנה קם לו עולם אחר לחיים. אנשים של ממש הלכו על ידי. אפילו נאלצתי להרכין את ראשי בפני סלע עצום מידות שהחל להתגלגל לו ממש לעבר ראשי. בשניה האחרונה ממש בנס הורדתי את המשקפיים כדי שהוא לא ירסק אותי....

כשאני מנתח את רגשותי, אני מבחין כי פעמים רבות אין הם משקפים נכונה את המצב. פגמי האופי לסוגיהם מעוותים את ההסתכלות הנכונה לאירועים רבים. במקרה הטוב התוצאה היא פגיעה באיכות החיים וסבל מיותר. במקרה גרוע יותר יכול להיגרם נזק. כמו חוסר פעולה מוצדק בשל הרצון למצא חן בעיני אחרים. או פחד משתק המונע לעשות דברים כדי לא להיקלע לאי נעימויות. נורא מכך זה לפעול בנחרצות יתר במקום בו המצב אינו כזה.

היכולת לנתח את הרגשות ולהבחין במניעים המסתתרים מאחור, חשובה עד קריטית כדי להתנהל נכון בכל שטחי החיים. לדעת שגם אם אני מאד נסער לא חייב ממש להיות שזו הסיטואציה. כשאני לוקח משפט שנאמר לי ממש ללב, לא בטוח שאכן הוא כזה. להבין שגם כשאני בטוח שמישהו חושב ופועל כך וכך, ייתכן שהכל שונה ב180 מעלות. בקיצור חשוב מאד מדי פעם לאפס את תכנת הפוטושופ שבראש. למקם את מד החדות בדיוק באמצע. שהתמונה לא תהייה בצבעים רוויים מדי. שהנתונים יהיו בדיוק כפי שהיו הנתונים בשטח.

פעם סיפרו שבכל תחנת משטרה היה קו שחור ישר על הרצפה. כשהיו תופסים נהג שתוי... היו מעמידים אותו על הקו ואומרים לו ללכת. יום אחד הגיע מישהו שתוי כמו לוט. כמובן שאת הקו הוא עשה בזגזג. כשזרקו אותו לתא המעצר הוא צעק: “אין לי בעיה ללכת ישר, אבל בחייכם למה אתם מביאים אותי לקו עקום"?....

הצעד הראשון הוא להבין שהמערכת משובשת. לדעת שכל התחושות אינן באשמת מישהו אחר. להודות באמת ובתמים עם כל הקושי שבדבר שההסתכלות המעוותת הביאה אותנו לחוסר אונים. הצעד הבא אחריו מדגיש את הצורך במישהו או משהו חיצוני שיעזור לנו לכוונן מחדש את הדרוש כיוון. בלי סיוע חיצוני נמשיך ללכת וללכת ולצעוק שהקו עקום... אחריו באה הפניה לעזרה החיצונית בצעד השלישי. ואחריהם התיקון והכיוון עצמו והשמירה התמידית על מצב תקין.

העבודה בעקבתא דמשיחא

והנה הדברים מקבלים משמעות חדשה כשמדובר בזמן עקבתא דמשיחא. דהנה מבואר באוה"ח (שמות ג, ח) שבמצרים לא נכנסו אבותינו לשער נ' של הטומאה ולא ביררו אותו, מפני שלא היו בני תורה ולא יכלו לעמוד כנגדו ולברר אותו. ולכן גם לא השיגו שער נ' דקדושה שכנגדו. אך בגלות האחרון יגיעו לשער הנ' של הטומאה רח"ל, וכח התורה יעמוד להם שיוכלו להתברר מאותו שער, ובבירור הזה "ספו תמו בחינת הטומאה" ותבוא הגאולה, עיי"ש.

(מתוך הספר "והאר עינינו" מאת הרב יוסף שלמה גולדשמיט)