בפסח שני אנחנו לומדים שתמיד יש הזדמנות שניה, גם למי שפספס את הראשונה. אולי היום זאת ההזדמנות שלכם? אל תפספסו גם אותה. לא משנה באיזו דרך תבחרו, מה שחשוב זה להתחיל היום בפעולות של החלמה.

מה היה לו?

אברך מגיע לחברותא שלו בכולל ומספר 'אל תשאל מה קרה, חמי נפטר!'

החברותא: 'אוי, מה אתה אומר, מה היה לו'?

האברך: 'לא משהו רציני, כולה שני חדרים'...

הבעיות שלי

רק להיום: אבחן את הבעיות שלי בצורה מציאותית ואראה שרובן בעיות שוליות. אניח להן להישאר כך ואיהנה מהחלמתי.

421.10.3.1

לא, זו לא כתובת איי. פי. גם לא קוד תאריך יצור או תפוגה של מוצר צריכה כלשהו. המספר הזה הוא סיכום ימי הניקיון של כל משתתפי הכנס האירופאי של SA בירושלים. חזרתי ממנו בהיי גדול. עמוס ברשמים וחוויות שעוד אעלה על הכתב, כרגע אני חש צורך לחלוק עימכם את התחושות שלי ביחס למספר הבלתי נתפס הזה. פשוט נס. כדי שאבין את מלוא העוצמה שלו אכתוב את זה שוב, במילים.

היו שם, 421 - שנים. 10 - חודשים. 3 - שבועות. ו... אלפי אלפי ימי ניקיון שהתאספו להם תחת קורת גג אחת.

קצת היסטוריה תסביר את ההיסטריה שלי מסביב למספרים הלא הגיוניים הללו: לפני כשבע שנים, השתתפתי 'בכנס' הראשון של SA – מניין + של מכורים התאספו לארוחת ערב חגיגית במסעדה תל אביבית (120 ₪ עבור צלחת ירקות...) קרוב לחוף הים ודברו על החלמה. למיטב זיכרוני כל הנוכחים יחד לא יצרו יותר מחמש עשרה שנות נקיון...

לפני כמעט ארבע שנים כמה חברים הרימו את האירוע הראשון הגדול של מכורים ונשותיהם בישראל. לובי של בית מלון נשכר ובכדי שיתמלא האולם הגדול הוחלט לזמן את אחד ממקימי SA. האיש הוטס הנה יחד עם אשתו מכספים ששנוררו עבור המטרה הספציפית הזו, הכנס הזה היווה אבן דרך בכל הקשור להחלמה והוגדר בזמנו על ידי החברים כהצלחה מסחררת. אין לי את הנתונים המדוייקים לפני אבל באותו הזמן היו כעשרים חברים עם החלמה יציבה. ועוד עשרות בודדות שמאוד רצו אך היו בשלבים די ראשוניים של החלמה.

בארבע שנים האחרונות זה סיפור אחר. לחלוטין. 'העסק' טס למעלה. עף. כל מי שמגיע בקביעות למפגשים רואה בהן בכל פעם חברים חדשים, כל שבוע הוא שומע על קבוצות חדשות שנפתחות ברחבי הארץ. יש גם בלי סוף ציוני דרך ארועים ויוזמות של מחלימים. אבל את גודל המהפכה קלטתי רק הערב, כשאחד הדוברים ביקש מכל מי שזכה בשנת ניקיון ומעלה שנה לעמוד... קרוב למאה איש עמדו, רובם המוחלט תוצרת כחול לבן! תבינו אני מכיר חברים עם לפחות עוד כחמישים שנות ניקיון שמסיבות כאלו ואחרות לא היו בהצהרת הניקיון הזו... אגב, מבט מהיר מסביב גילה כמה וכמה פרצופים של (שאפו) שמורניקע'ס... מדהים.

חברים. נזלתי לגמרי בשניית הסיום, או יותר נכון, כשאי אפשר היה לסיים את פגישת הנעילה של הכנס. כל החברים, יהודים ושאינם נעמדו לתפילת השלווה, שילבו ידיים והתחילו לשיר באנגלית את תפילת השלווה. הגיע תור התפילה בעברית, אחד החברים התחיל את התפילה בשיר... במנגינת "למען אחי ורעי... אדברנה שלום בך"...

א'ליייייי תן בי את האשלוווואאה לקאאאבללל את הדברייםםםם שאייין ביכואואולתי לשאאנותם. אומץ לשאאאנווות את הדברייייים שביכולתיייי. ואת התבונההה לאהבחין בין השניייים, אאאאמןןןן.

לקריאת סיפורו האישי של הכותב

אבא שמח

כשחברים מהתוכנית חזרו מהכנס האזורי הקודם של SA שהתקיים בוורשא לפני חצי שנה ואמרו 'בפעם הבאה נביא את כולם לכאן'.. שמחתי. נדבקתי בהתרגשות כשהרעיון קרם עור וגידים לאחר שחברי הועידה האזורית הצביעו בעד עריכת הכנס האירופאי בירושלים. את הצביטה הראשונה בבטן קיבלתי כאשר התפרסמו התאריכים: 12 ו13 במאי – באמצע 'הספירֶה'', ולעצמי חשבתי "הו אה, מעניין מה יעשו חברי ועדת הכנסים עם מוזיקה...".

גם כשראיתי שבתוכניה פורסם זמן נכבד עבור "מופע בידור וכישרונות...", הספונסר הציע לי לשתוק: "אף אחד לא שאל אותך - אז זה לא עניין שלך. יש להם את היכולת להחליט כפי הנראה להם. לא מתאים לך? זוז. 'במופע' הזה אל תשתתף...". כך נהגתי. לא היתה לי בעיה עם מי שיכול להנות ממוזיקה בימים האלה, זכרתי היטב את הימים (הלא כל כך רחוקים) שבהם ההלכה היתה רחוקה רחוקה, והחלק הפחות חשוב בחיי... יכולתי אפילו לשמוח עבור מי ששמח שם. באמת.

אבל בדרך בחזרה לבית היתה לי תחושה של פיספוס. שאלתי את עצמי חזור ושאול: האם 'אבשלנו' למעלה שמח מכך?! רגע לפני שאני ממש מנוהל מהעניין, התקשרתי לחבר ושיתפתי אותו בתחושות שלי. הוא הזדהה, סיפר לי על חוויות שלו ויחד ביקשנו מאבשלנו שיכוון אותנו הלאה. ואבא כמובן כיוון אותי – ועוד איך. לפני השינה שיתפתי את אשתי בתחושות שלי והוספתי שבעבר תמיד היה לי ברור 'שאבשלנו שבשמים' שמח. הפעם פחות... היא שמעה בשקט, אחרי כמה שניות היא הדהימה אותי בהבחנה של:

"נראה לי שהשאלה היותר נכונה היא: האם אבאשלך שמח במה שאתה עשית?". "ולדעתי" - הוסיפה - "התשובה הברורה גם בפעם הזאת: כן!. אם גם אחרים רוצים לשאול את השאלה הזו את עצמם, ת'פאדל. לא נראה לי שכדאי לך לשאול את השאלה הזו עבורם - - -".

היא המשיכה בטבעיות בעניינה, ולי פרחה הנשמה מהתרגשות. לא רק בגלל ההבחנה המדוייקת שלה לגבי עצם העניין (עוד כמה שורות אשוב לזה) אלא בגללה, בגללנו. במשך שנים (בזמן המחלה) לא שמעתי את דעתה או החשבתי אותה, והיא רק איבדה את ביטחונה העצמי. אבל מאז שהגעתי להחלמה וחדלתי מלחשוב עבורה או לנהל את מחשבותיה היא מביעה את עצמה בעוצמה. היכולת שלה להפריד ביני לבין אחרים היתה גם קודם. אני העיוור שנפקחו עיניו. תודה לך פוקח עיוורים שכמוך.

חשבתי על מה שהיא אמרה וזה היה נכון בלי ספק. ואז, ברגע 'שהאני' זז (אוי כמה שהוא מתוחכם, מסווה עצמו בצדקנות בלי סוף) יכולתי גם לראות (בלי לשאול אפחד) שאבשלנו שמח גם על מה שהיה שם, ולא רק על מה שאני עשיתי. הוא שמח כי בניו החולים מתקרבים אליו, במיוחד כשהם שמחים. וכמו שלא יאמרו לאירגון המשמח חולי סרטן בבואם למחלקה האונקולוגית לרומם רוח מדוכאים שלא יבואו בימי הספירֶה, כך אין מי שיאמר לחולים במחלת ההתמכרות המתכנסים לאירוע של החלמה 'חידלו מהמוזיקה'. (בירור קצר שערכתי לאחר מכן העלה שגדולי הפוסקים איפשרו במצבים כאלה עריכת שימחה עם מוזיקה - ואפילו בתשעת הימים).

מי שזה לא משמח אותו יוצא מעצמו... והאמת, גם הוא נשאר שמח...

מקבל שכר גם בעולם הזה

וכך כתב בעל הקה"י הנ"ל: "וגם בעוה"ז יראה נועם ברוב הימים, כי כל ההנאות שהאדם נמנע מהם מפני כבוד שמים משתלם לו ממקום אחר בהיתר בהמשך הזמן" עכ"ל. והם כעין דברי הגר"א באבן שלמה (פ"ב אות י') שכתב "שכל מה שמשיג בעל תאוה אחר רוב השתדלות בענין רע, נעשה לתמימי דרך בענין טוב בלא עמל".

(מתוך הספר "והאר עינינו" מאת הרב יוסף שלמה גולדשמיט)