התוכנית - מכשיר שמיעה
כמו רבים בפורום, בקבוצות הטלפוניות, ואף בקבוצות החיות, מצאתי עצמי תוהה לא פעם, מה יוכלו ללמדני 'הגויים' הללו, חכמים ככל שיהיו על התקרבות לבורא, מה יש 'בביל' הזה שרץ ברחובות ניו יורק וזעק לחסרי הישע שהתגלגלו בביבים: 'תמצאו את אלוקים או תמותו', שכדאי לי לנסות?
השלב הבא היה מפחיד עוד יותר, זה באמת עבד. הם צדקו. אכן התקרבתי יותר לאבי שבשמים, כבר לא שנאתי אותו, פחדתי ממנו פחות, דיברתי איתו, חשתי שאנו מתקשרים. וזה הציק לי עוד יותר, מה יש להם שלא היה לרב, למשגיח, לראש הישיבה, למשפיע הרוחני ואף לגדול הדור עימו התכתבתי ואצלו הייתי, בשורות הבאות אפתח צוהר למסעי הפרטי, ויהי רצון שיהא לתועלת.
אחד הדברים המרכזיים שלמדתי מהספונסר שלי זה 'שאני ילד מיוחד של אלוקים', סוג של בן מועדף שהבורא רוצה לידו כל הזמן. שמעתי את זה ממנו המון, מכרתי את זה גם הלאה כאמונה מוחלטת שזהו דבר נכון, אך להפנים את זה לקח לי זמן, הסכמתי עם הקביעה הזו בנפשי פנימה, רק כשהבנתי שבעצם 'התוכנית' לא חידשה לי מאומה. אין כאן דבר שלא שמעתי קודם מרבותי (בהזדמנות אחרת אכתוב בל"נ על הנושא) אז למה לא שמעתי והפנמתי את מה שהם אמרו?
התייסרתי בשאלה הזו לא מעט, עד שהבנתי שמקור ההבדל הוא בשפה, ישבתי כל חיי בכיתת לימוד רגילה ולא שמעתי, היו שחשבו שזה בגלל שאני 'היפר', הענישוני כי אני רע, הלכה למעשה לא הועילו לי כל הה(ח)טפות, כי נקודת המוצא המוטעית היתה שאינני ממושמע, ובמציאות האמיתית אינני שומע, רבותי ידעו להסביר, אוזני לא היתה כרויה לשמוע, ולא בגלל שלא רציתי אלא בגלל שאני מוגבל שמיעה.
בתחילה הוגבלתי על ידי בושה, לאחמ"כ אשמה, בהמשך גיליתי טפח וכיסיתי טפחיים והכנות היתה ממני והלאה, כשכבר כאב לי באמת ולא הבנתי איך זה שיש מצבים שאיני מסוגל להביא מהכח אל הפועל את הידע על מה שאני כל כך רוצה ולא רוצה, וניסיתי להסביר את עצמי, רבני לא הבינו את שפתי כי כמו כל כבד שמיעה שלא שמע הייטב, גם לא למדתי לדבר.
מרגע שהלבישו לי את מכשיר השמיעה - 'תוכנית 12 הצעדים', התחלתי לשמוע, להפנים, למדתי את השפה, הרגשתי חלק ממשהו, הפכתי למישהו, חשתי את זעקתו של ביל חודרת לנשמתי, היא שידר בתדר 'שהמכשיר' שלי קולט, לא תמיד זה קל, הבילבול לעיתים חוגג, יש רגעים שאני לא בטוח שמה ששמעתי הוא תוצאה של 'מכשיר השמיעה', אלא של כבדות השמיעה הקודמת, אך אני לומד, מטעויות שלי, של אחרים, אני יכול להישיר מבט ולומר, בחסד הבורא, זה נהיה יותר טוב מיום ליום, מאתגר לאתגר.
דבר גדול נוסף שהתרחש בחיי, הפסקתי לכעוס על כל אלו שבמהלך חיי נדמו לי כרעים שהחריבו עולמי, הבינותי שבנקודת האמת, אין לי כל טענה עליהם, בסך הכל ניסו לדבר איתי את שפתם, אני פירשתי את הבעות פניהם הכאובות – כמשטמה, את מלמולי השפתיים המשונים, כהטחת האשמות, וזאת בעקבות חוסר שמיעתי, מה שנסיוני הכאוב קבע בעבורי.
לקריאת סיפורו האישי של הכותב
