כמידי יום שלישי, תתקיים היום הקבוצה החיה בירושלים. חברים חדשים, מתחדשים או ותיקים, מוזמנים ליצור קשר במייל help@gye.org.il ולהצטרף לקבוצה.

תפילת האישה

אלוהים, אני מתחננת!
תן לי חכמה, כדי להבין גבר.
תן לי אהבה, כדי לסלוח לו.
תן לי הרבה סבלנות, למצבי הרוח שלו.

לחשוף את הפחד

רק להיום: אני פוחד ממה שאני לא מכיר. אחשוף את פחדי ואאפשר להם להיעלם.

שינוי של שנה נוספת בהחלמה

אתמול השתתפתי באירוע שנתי לרגל ל"ג בעומר, וזה סיפק לי הזדמנות מצויינת להשווות את המצב שלי היום למצב שלי בשנה שעברה, כיון שהאירוע נותר אותו אירוע, התאווה נותרה אותה תאווה, ואם בכל זאת יש שינוי - זה רק בי. מדובר באירוע המוני, משפחתי, משהו שמתחיל בבוקר ומסתיים בשעות אחר הצהריים המאוחרות, והוא משלב את כל המרכיבים שיכולים לזרוק אותי לקרשים: תאווה, לחץ, צורך בשליטה וכן הלאה.

אני נמצא שם כל שנה בשנים האחרונות, ובשנה שעברה היה נראה לי שהגעתי לפסגה, כאשר יכולתי להיות בתוך כל הבלאגן הזה ולהישאר נקי ומפוכח. זכרתי את השנים הקודמות בהן האירוע כולו היה חיפוש תאווה, לגימה דרך העיניים, פנטזיות בראש, ובהמשך הנפילות עצמן, ולפתע הגעתי כנוע, ויתרתי על התאווה ונשארתי נקי. זה היה חידוש עצום, אבל הדרך לכך לא היתה פשוטה. כשחזרתי הביתה כתבתי על החוויה שלי באירוע ותיארתי את הקושי כאשר "כל דמות של אישה מושכת מופיעה במוחי הקודח בתור הפיתרון לכל הבעיות שלי".

והנה אתמול הייתי שם שוב. הנשים לא נעלמו, והן אפילו לא החליטו ללבוש בורקה או להצטרף לנשות השאלים. גם אלוקים לא הכניס חמה לנרתיקה ולא פתח את ארובות השמים, כך שמזג האויר לא היה לטובתי. גם במישור האישי, הילדים לא החליטו להפסיק להיות ילדים ואפילו לא הכריזו על הפסקת אש כללית בין הבנים לבנות. היציאה מהבית התאחרה כמובן ולא היתה "לפי התכנונים", מקום חניה היה קשה למצוא, וכן הלאה וכן הלאה.

אז אם הייתי בזמן המחלה, ברור שהפיתרון היה להתאוות דרך העיניים, להזין את הפנטזיה, וליפול. אפילו אם אני בהחלמה ואני מוכן לוותר על התאווה, עדיין הקושי בויתור הוא עצום, והפיתוי לא פשוט. אבל אתמול זה היה אחרת. למעשה זה היה לגמרי אחרת. הייתי שם, מחובר, נוכח, מוותר על התאוה, אבל בלי המלחמה. זה היה ממש כמו שכתוב בספר הגדול על כך שאנחנו לא נאבקים בתאווה כי אלוקים שם אותנו במצב נייטרלי ואין לנו צורך בכך. תמיד כשקראתי את המשפט הזה היה נראה שלי שהם קצת נסחפו כשכתבו אותו, אבל אתמול זה היה אמיתי.

נכון, זה לא הגיע בתחילת ההחלמה, ואם הייתי מתייאש בתהליך - לא הייתי מגיע לכך. הנה, שנה שעברה, אחרי שנה וחצי בהחלמה, עדיין הייתי צריך לעבוד קשה על הכניעה כדי להשתחרר מהאובססיה. זה נכון, אבל יש המשך לסיפור, והוא האפי-הנד. לא חייבים להמשיך כל החיים לסבול בלי הפסקה.

בדרך חזור אתמול, שיתפתי את אשתי במחשבות שלי על השינוי שעברתי. היא כמובן הרגישה בכך בעצמה עוד לפני שאמרתי מילה בנושא. והמחשבה שחלפה בראשי היתה שאם זאת היתה ההתקדמות בשנה האחרונה, לאן אוכל להתקדם בשנה הקרובה אם רק יתן לי אלוקים חסד להמשיך בהחלמה?

לקריאת סיפורו האישי של הכותב

להכנע על הכל

באחת הקבוצות הראשונות בהן השתתפתי, עלה הנושא של הכניעה, וחבר חדש שאל האם הכוונה להיכנע רק על התאווה או על כל החיים. לדבריו הוא מרגיש חסר אונים מול התאווה, אבל הוא לא מרגיש שאבדה לו השליטה על החיים, ולא מתחבר לקטע של כניעה על כל החיים ועל כל מה שיש. הוא היה מוכן להתחיל לצעוד אבל הנושא הזה היה מאוד בעייתי עבורו.

אחד החברים הקריא בתגובה קטע מהספר הלבן (ספר הבסיס לתכנית ההחלמה מהתמכרות למין) על כך שלא יכולנו להיכנע רק על התאווה, והיינו חייבים להיכנע על הכל. מאז, אין ספור פעמים ראיתי את ההתגלמות של הדברים האלו. השחרור צריך להיות מלא לגמרי, וכל זמן שאני ממשיך להחזיק את חוט העפיפון, למרות שזה נראה ששחררתי - בעצם אני עדיין תקוע באותו מקום.

יום שישי האחרון היה לי יום קשה מאוד עם הילדים. הם החליטו ברוב קולות להוציא את אשתי ואותי מדעתנו. במשך כמה שעות לא הפסיקה המוזיקה של "אמא, הוא הרביץ לי", "אבא, הוא לקח לי", ומעל כל זה התינוק דואג לרעש רקע קבוע, והגדולים כמובן לא טמנו ידם בצלחת והוסיפו בכלי הקשה שונים, הן אחד על השני והן על כל מה שזז. בקיצור - בלאגן רציני. מה לא ניסינו? הבטחתי גלידה, צעקתי, שלחתי לעונש לחדר, התחננתי, דיברתי יפה, דיברתי לא יפה, חיבקתי, אמרתי שנמאס לי, וכן הלאה וכן הלאה. הצד השווה שבכל זה הוא שהכל עזר לנו קדחת, והמהומה נמשכה.

בלילה היינו אובדי עצות ודיברנו על המצפה לנו מחר. חשבנו "לעשות סדר" או "לקבוע גבולות", דיברנו על "להעניק אהבה" וגם חשבנו על הפרדת כחות של הבנים והבנות, אבל בסופו של דבר כאשר סיימנו לדון בכל התכניות ותכניות הגיבוי - היה ברור שזה לא באמת יעזור לנו.

אז כמאמר הפתגם "כאשר הכל נכשל - הגיע הזמן לקרוא את ההוראות", החלטנו לבדוק מה יש לתכנית 12 הצעדים להציע. כרגיל זה היה מאוד פשוט, אבל מאוד קשה. לשחרר? לא בא בחשבון. אנחנו לא יכולים לשחרר את הילדים שלנו, הם "שלנו". ואז נזכרתי במה שהספונסר שלי היה אומר כאשר חשבתי שאני חייב "לעזור" לאשתי. הוא היה אומר לי לזכור שגם היא בת של אלוקים, לא נכדה. אלוקים שדואג לי - ידאג גם לה.

עם הילדים זה היה יותר קשה. הם שלי או של אלוקים? תמיד חשבתי שהם שלי, ופתאום מסתבר שהם בכלל ילדי האלוקים. לי יש תפקיד מסויים לעשות אבל האחריות אינה שלי ומעולם לא היתה שלי. בסוף החלטנו להרפות, מסרנו את חיינו ורצוננו להשגחת אלוקים כפי שאנו מבינים אותו, והחלטנו שנעשה רק את מה שמוטל עלינו, בלי לדאוג לתוצאה.

היתה לנו שבת מדהימה ביותר. השקט הפנימי שלנו הקרין בלי ספק החוצה, והילדים התנהגו אחרת לגמרי. כן, הם רבו מידי פעם ולא בדיוק שמרו את הבית נקי כמו בית מרקחת, אבל היתה לנו שבת שפויה לגמרי. עבורי - זאת היתה הכניעה המדוברת, והיא לא היתה קשורה לתאווה, היא היתה קשורה לחיים שלי.

מים גנובים

שמעתי בשם הגה"צ ר' אביגדור מילר זצ"ל שהסביר, שכל ענין יצר ההסתכלות והמשיכה לכל זה הוא רק דבר דמיוני כדוגמת בלון מנופח שבדקירת מחט אחת מתפוצץ כולו ולא נשאר ממנו זכר. כל ענין המשיכה הזו הוא דמיון של "מים גנובים ימתקו". דהנה המים הלא אין להם מתיקות כלל, ואיך קאמר 'ימתקו', אלא על כרחך שעצם האיסור יש לו כח טבעי להפוך את שאינם מתוקים למתוקים, שפתאום הוא מתפעל מהבהירות והזוהר של המים ונמשך מאד לשתותו, ומיד כשיתנו לו כוס לשתות שוב כבר לא יתפעל לא מהבהירות ולא מהזוהר ושוב לא ימתקו לו המים.

(מתוך הספר "והאר עינינו" מאת הרב יוסף שלמה גולדשמיט)