איך מתמודדים אם אשמה ובושה?
חבר שאל בפורום:
אני מבין שבושה ואשמה הם דלק להתמכרות שלי, אבל לא יודע איך תמודדים איתם. למי שיש תשובה לשאלה זו אודה לו מאד.
אני נמצא בקבוצות החיות בזהות מוסתרת בגלל אשמה בושה ו"פחד מהצל של עצמי".
'אסירות תודה'ה כותב:
שאלות טובות. אני הייתי מבדיל בין הבושה לאשמה. הם בנות דודות שאוהבות ללכת יחד המון פעמים... וכשמזמינים אחת השניה חושבת שגם היא צריכה לבוא... אבל יש הבדל ביניהן. במיוחד בהתייחסות לתהליכים של הפסקת ההשפעה המכרעת שלהן על היום יום. הדבר הראשון שאני הייתי צריך - עבור שתיהן - הוא להיות נקי. כל זמן שהמוח שלי היה עטוף בתאווה, שום צליל הגיוני, ככל שיהיה, לא חדר דרכו.
בתחילת הניקיון היה לי הרבה יותר קשה, כי התביישתי עוד יותר מהמעשים הנוראים שעשיתי. הם נראו לי מאוד רעים. שפטתי את עצמי בחומרה רבה. הבנתי יותר את המשמעות של הפגיעות שלי באחרים וזה הפך אותי לאיש מאוד פסול בעיני. ובצומת הזו בין המשך ההסתרה וחזרה לשימוש ומוות נפשי (יתכן מאוד שגם פיזי) בחרתי לחיות. וזה הכריח את הדבר השני שאני ממש חייב אותו - להיות עם אנשים כמוני. כשראיתי שאני נמצא בין אנשים שדומים לי - קירח מכימותרפיה יכול לחוש קירח בבית הכנסת אבל במחלקה האונקולוגית הוא עלול לחשוב שעוד יש לו - שערות... וכשהם לא פשטו אותי, רק חיבקו. הייתי מוכרח להבין שאני חולה ולא חוטא. לקבל את המעשים הלא פשוטים שעשיתי כחולים.
כדי להתחבר לאנשים אחרים, להיות איתם באמת בלי מחיצות או עטיפות מגן היה עלי להיות כנה. לא קל למי שמשקר מתוך שינה עוד מהזמנים שהיה עם מוצץ... אבל היה פה מעגל סגור, קפצתי למים (בפעם הראשונה, רדודים וכמעט שברתי לי ת'ראש...) התחלתי, כשראיתי אחרים חולקים בכנות נדבקתי, בהתחלה 'שלא לשמה', כי רציתי את האהדה שהרגשתי שהם מקבלים... ובהמשך בלי לחשבן מה יאמר לי, שיתפתי וחלקתי כדי להשתחרר. וזה הוריד לי עוד מהבושה - כי כשאתה מתרגל לדבר, אתה מתרגל לדבר. הרגישות הגבוהה לצורה בה אני והדברים שלי נתפסים בעיני הסובבים פחתה. זה היה המסלול (בתיאור מהיר) של חוויית השיחרור שלי עם הבושה.
וביחס לאשמה - כאן התהליך היה עמוק וארוך יותר. אגב, הוא עדיין נמשך.. לפעמים אני מזדעזע ממה שעוללתי אבא רחום מחבק אותי שם... ראשית היה עלי לקבל שתחושת 'האשם' התמידית שלי אינה דבר חיובי. ההפך, מקורה במחלת הנפש שלי. ככה אני הופך לשלה. כתבתי על זה כאן, וכאן בהרחבה. וכשהבנתי איך אני נכנס לשק כל פעם מחדש קלטתי שלקחתי את נקיפות המצפון הרבה מעבר למה שנועדו מלכתחילה - הן כבר לא מצפן נכון ומדוייק, הן לוקחות אותי לשְאוֹל, ושם הרי אינני רוצה עוד להיות...
למשך תקופה היה עלי להניח לזה. עוד יבואו ימים שתתקן נאמר לי (צעד תשע) כרגע הזמן הוא לראות את החיובי שבחיים ובך. כן, גם בך. עשיתי רשימה של דברים נעימים שיש בי (טוב לב!) ויכולתי לחיות איתי יותר בשלום. הקטע הוא שככל שנעים לי יותר איתי, התחושה עם אחרים גם היא יותר נעימה וגם לאחרים נעים איתי... אבל, זכור, זה תהליך.
בתקווה שהועלתי.
בהחלמה.
לקריאת סיפורו האישי של הכותב
