אנורקסיה, בולימיה, והמכור (הדתי/חרדי) למין
כמו הרבה מכורים, העברתי שנים על גבי שנים בחיים בין שתי הקצוות: או שאני נופל בלי הפסקה, או שאני עושה כל מאמץ להפסיק, ומגייס לצורך כך את כל מה שאני מכיר, ובעיקר את הדת שכלל תפילות ועשיה בלתי פוסקת כדי שאצליח לא ליפול. תמיד חשבתי שאלו הם שני צדדים שונים באישיות שלי: הראשון הוא הבעיה, ואילו השני הוא הפיתרון. לא העליתי על דעתי שזה לא המצב בכלל, ולא רק שהחלק השני איננו הפיתרון, אלא הוא חלק מהבעיה עצמה!
כשהגעתי להחלמה הבנתי די מהר שכל הנסיונות להפסיק על בסיס דתי נכשלו והם אינם הפיתרון, אבל לקח לי הרבה זמן להבין שהם בעצם היו חלק מהבעיה. או במילים אחרות, הבעיה שלי לא קו ישר ולא נגמר של תאווה, אלא מעגל שלם שבו יש עליה וירידה - ושני החלקים משלימים את התמונה כאשר שניהם חלקים שווים בבעיה שלי. נכון שאחד מהם שלישי וכואב ואילו השני נראה מספק וחיובי, אבל למעשה זאת אשליה.
(חשוב לציין שהדברים נכונים לגביי, כאדם מכור למין, אבל ברור שהם לא נכונים עבור מי שלא מכור ורק מתמודד עם יצר הרע ומשיכה טבעית למין ולתאווה).
הדרך שלי להסביר לעצמי את המצב שלי הוא כאשר אני מתבונן בסוגי הפרעות נפשיות אחרות, לא ההפרעה ממנה אני סובל, וזאת כיון שכאדם שגדל על אמונה בתורה ומצוות, קשה לי (עד כמעט בלתי אפשרי) לראות את התמונה באובייקטיביות, כאשר מדובר בצד הזה של החיים. אז הסתכלתי על הפרעות נפשיות שגורמות לבעיות אכילה או אי אכילה.
שני סוגי הפרעות אכילה (נפשיות) מפורסמות בעולם והמונים סובלים מהם. האחת היא אנורקסיה והשניה בולימיה, לשתיהן יש מרכיב אחד מאוד דומה, אבל גם מרכיב אחד מאוד שונה. גם החולים בבולימיה וגם באנורקסיה, סובלים מהפרעה נפשית שכתוצאה ממנה הם לא אוכלים ומרזים בצורה קיצונית מאוד, אבל באנרוקסיה זה תמיד בכיוון אחד של צום, הרעבה עצמית וכן הלאה, ואילו בבולימיה זה שונה כיון שישנן תקופות שנראות הפוכות לגמרי ובהן החולה עובר למשטר קפדני של אכילה בריאה, פעילות גופנית וכן הלאה.
לכן, בעוד באנורקסיה ניתן לראות תמיד את הגישה המעוותת לכל אורך הדרך, לא כן בבולימיה. המסתכל מן הצד יכול בקלות לטעות ולחשוב שמדובר כאן בתקופות שונות והפוכות: ישנן תקופות בהן החולה אכן סובל מהמחלה ואוכל בצורה כפייתית, מוגזמת ומסוכנת, וישנן תקופות בהן הוא משוחרר מהמחלה ואז פועל כאדם אחראי ומנסה לתקן את הנזק שגרם בזמן המחלה שלו. אבל מי שמכיר את המחלה עצמה יודע שזה לא נכון.
האדם החולה בבולימיה לא חולה פחות מהחולה באנורקסיה (למעט העובדה שהסכנה לחייו נמוכה יותר), וכל המעגל הזה הוא מרכיב של אותה מחלה בדיוק. יש תקופות בהן המחלה שלו מתבטאת באכילה קיצונית, בלי שום מחשבה על ההשלכות, ובלי שום יכולת לעצור את עצמו (מוכר למישהו?), ויש תקופות בהן המחלה שלו מתבטאת במשטר אכילה קפדני, פעילות גופנית וכן הלאה - אבל גם כאן מדובר באותה מחלה בדיוק! זה לא שכעת המחלה בהמתנה והחולה מנסה לתקן את הנזק אלא שהמחלה פועלת בדיוק באותה עוצמה כמקודם, רק שהיא מתבטאת בצורה אחרת.
באנגלית קוראים לשימוש בהתמכרות "Acting Out" שפירושו "לפעול החוצה". הענין הוא שיש סוג נוסף של פעילות במעגל ההתמכרות והוא "Acting In" שפירושו "לפעול פנימה". זה בעצם מה שעשיתי כל פעם כאשר "הפסקתי לעולמים" ובמקום זה החלטתי שאני הופך את כל סדר היום שלי לעמוס בפעולות טובות. לא באמת נפטרתי מהבעיה, אלא ניסיתי לנתב את אותה הפרעה נפשית למקום אחר. ברור שהחלק הזה במעגל ההתמכרות הוא פחות כואב ואפילו לא נראה בעייתי, אבל למעשה הוא מתדלק את הסבב הבא של הפעולה החוצה, בדיוק כפי שהזמן בו החולה בבולימיה עושה ספורט ודיאטה, מתדלק את ההתפרצות הבאה של אכילה כפייתית.
לכן, המטרה בהחלמה מהתמכרות איננה לעבור מפעולה החוצה לפעולה פנימה, אלא לשנות את דרך החיים כולה, ולטפל בבסיס בה נמצא השורש של מעגל ההתמכרות כולו.
לקריאת סיפורו האישי של הכותב
