חבר חדש, ההודעה הזאת מופנית אליך. ברוך הבא לך, הגעת למקום הנכון. כאן תמצא המון מידע על ההתמודדות עם התאווה, אבל יותר מהכל - תמצא כאן אנשים שנמצאים בדיוק במקום שלך ומכירים את המצב שלך מעצמם. אנו ממליצים לך להתחיל בפורום, שם מחכה לך ההזדמנות להתחיל את המסע לחיים נקיים ושפויים.

השוחד יחריש

דיין שאהב לקחת שוחד הפך לחרש. שאלו אותו: הרי כתוב "השוחד יעוור עיני חכמים" ולא שהשוחד "יחריש אוזני חכמים"? השיב הדיין: השוחד מעוור את עיני החכמים מידה כנגד מידה – עיני החכמים ראו את השוחד, ולכן עיניהם מתעוורות. אבל מה אעשה שלי רק הבטיחו שוחד אך לא נתנו בפועל, כך שעיניי לא ראו ורק אוזניי שמעו. לכן אוזניי נענשו והפכתי להיות חרש...

לשמור על ההחלמה

רק להיום: אעשה מה שאני יכול למען החלמתי היום ואשמור על התקווה שנמצאת בתהליך המתמשך של החלמה.

המרכיבים הדרושים ליצירת התמכרות

במשך הרבה שנים חשבתי שאני היחיד שנמצא במצב שלי. לא האמנתי שיש עוד אנשים מכובדים, שומרי תורה ומצוות, שהגיעו למקומות אליהם הגעתי (זה כמובן לא היה בסתירה לאחת ההכחשות החביבות עליי לפיה כולם עושים את זה). אבל אז הגעתי להחלמה ולקבוצות, וגיליתי שלא כולם כמוני, אבל אני בפירוש לא היחיד. אחד הדברים שהיה די ברור מההתחלה הוא שיש הרבה יותר דתיים-חרדים בקבוצות.

גם בקבוצות בחו"ל, אחוז המאמינים (מכל דת שהיא) בין משתתפי הקבוצות היה גבוה יותר מאשר אלו שמגיעים מרקע חילוני. השאלה שנשאלת היא כמובן למה? בארץ היה ניתן להסביר את זה בכך שחילוני ממוצע לא מוצא את עצמו בקבוצה שכולה דתיים, כיון שכל הטרמינולוגיה והאוירה לא לרוחו. אבל זה כמובן רק חצי הסבר, והוא בעייתי מאוד, כי בשורה התחתונה - כאשר אנשים סובלים, הם לא בוחרים את סביבת ההחלמה שלהם.

בקיצור, ההסבר שעלה ברעיוני הוא שדוקא בגלל האיסור - אנחנו הרבה יותר חשופים להתמכרות. האיסור הופך את זה למשהו מיוחד, סודי, מבייש, מלא באשמה וכן הלאה, או בקיצור: דוקא באיסור יש את כל המרכיבים שהופכים את האוננות הפשוטה (או כל סוג אחר של תאווה) לאופטימליים מבחינת הסיכון להתמכר אליהם. נראה שההסבר הזה הוא גם די נכון, ובספרות המקצועית שעוסקת במכורים למין נכתב מפורש שדוקא אלו שמגיעים מרקע דתי בו התאווה היא איסור סודי, סיכוייהם להתמכר לתאווה גדולים יותר מאשר אלו שמגיעים מרקע בו מיניות הוא נושא שאפשר לדבר עליו, והוא בודאי לא אסור או מלוכלך ואיום ונורא.

אבל גם ההסבר הזה לא מספיק, ולאחרונה קראתי ספר מעניין שעוסק בהתמכרות לאלכוהול. הוא מסביר שכדי שתיווצר התמכרות, מוכרחים להיות שני מרכיבים המתנגשים ביניהם: א. ערכים. ב. התנהגות. רק כאשר ישנה התנגשות בין הערכים לבין ההתנהגות, נוצרת המערבולת הזאת שנקראת התמכרות, השואבת אותנו לתוכה. אם לאדם יש ערכים שהוא מצליח לחיות לפיהן - אין לו בעיה. גם אדם שמתנהג בצורה מסויימת אך היא לא נוגדת את הערכים שלו - אין לו בעיה.

כך למשל מחקרים הוכיחו שפסיכופת לא יכול להתמכר. הפסיכופת הוא אדם שסובל מחוסר קיצוני במצפון, ולכן הוא חסר את אחד המרכיבים שיוצרים התמכרות - אין לו ערכים.

לכן, ככל שיש לנו יותר ערכים לאורם אנו רוצים לחיות, כך נהיה יותר חשופים לסיכון להתמכר, וזאת כיון שכל התנהגות שלא תואמת את הערכים הגבוהים שלנו, מפריעה לנו מאוד וממילא מתחילה ליצור את המערבולת המדוברת. וכמובן ככל שהערכים שלנו בנושא מיניות ותאווה גבוהים יותר, כך יפריע לנו יותר השימוש בתאווה, וממילא יגרום לנו בקלות יותר להתמכר אליה.

זהו האבסורד שבתוכו אנו חיים. דוקא אנו שמנסים להמנע מכל תאווה לחלוטין, ומשתדלים לחיות עם ערכים נעלים בכל התחום הזה, מסיימים בקבוצת סיכון גבוהה מאוד בנושא הזה.

אבל יש גם צד יפה למטבע, כי זה אומר שאנחנו לא אנשים רעים אלא בדיוק להיפך. זה מפריע לנו כי העמדנו לעצמנו רף אחר, שאנשים אחרים לא היו מרגישים רע כשהם נמצאים מתחתיו. העובדה שהתמכרנו לא גורמת לנו להיות פחות מוסריים או בעלי מצפון אלא ההיפך: מוכיחה שאנחנו עדיין נמצאים באותו רף, ולכן זה כל כך מפריע לנו. כעת נותר רק להודות בכך שיש לנו בעיה, ולבקש עזרה.

להיות מכור

מכור. כמו סמים. הורס את חייו, את חיי כל יקיריו, גונב, עושה מניפולציות, משקר, לא רואה ממטר, עשוי להיות אלים, מחפש אחר הריגוש. הרבה מאוד סטיגמות נקשרות לפירוש המילה הזו בציבור, האם הן תואמות אותי? האם הן קשורות אלי?

אקדים ואומר קודם כל בעקבות מה שנכתב קודם לכן, שבספר הלבן (הספר של 'מכורים למין אנונימיים') נכתב במפורש שהשאלה אינה קלינית פסיכיאטרית. החבורות הראשונות שכתבו את הספר טרחו להדגיש שמה שחשוב להם הוא שההגדרה 'מכור' עוזרת להם לתהליך ההחלמה, זאת בלא קשר האם אכן מדובר בהתמכרות באופן ממשי-גופני.

כמו כן, אקדים ואומר שמחקרים חדשים מדברים על ההשפעות המוחיות של ההתמכרות לפורנו באינטרנט (אגב יש הדגשה דווקא על הפורנו ודווקא על האינטרנט כחומרים מאוד ממכרים, ואכמ"ל) במובן המאוד ממשי, אלא שגם שם יש לחלק בין התמכרות פסיכולוגית (אשר יכולה לעבור אחרי תשעים יום) לבין התמכרות עם תסמיני גמילה גופניים ממשיים כמו אלכוהול סמים ושאר חומרים.

אבל ברור שזה לא השאלה, נכון? ברור שכשאני מתחבט בשאלה הזו איני שואל את עצמי האם יש לי הרבה דופמין במוח, אני לא שואל את עצמי כיצד יכול להיות שאדם נורמאלי לא מגורה במשך עשר שעות כל יומיים ואילו אני מרגיש את הצורך ואף את היכולת לעשות את זה, ואף את הדחף הזה שאם היה לי עוד זמן או עוד חומר זה היה קורה שוב כאן עכשיו ומיד.

לא, זו לא השאלה. השאלה היא, איך שאני מבין אותה ואיך שחוויתי אותה בעצמי, היא האם אני חושב שהסיפור המרכזי של חיי בעת הזו הוא להתמודד עם הדבר הזה או שאני פחות או יותר בסדר, למעט בעיה קטנה בבחינת 'ספיחי שביעית', שאמנם לא מרפה, אבל גם איני רוצה לנפח אותה. האם הזהות שלי מסתובבת סביב השאלה הזו? וכאן עולה ההכחשה.

בכפרי גמילה מסמים אוהבים את מטבע הלשון של NA, שכאשר אדם מכריז על עצמו הוא צריך להגיד שם: נניח נתן במתנה, ו'מקצוע': מכור.

להיות מכור זה 'המקצוע' שלי, זה מה שמגדיר אותי במובן הכי יומיומי וממשי של העניין. זה קודם כמעט לכל דבר אחר, ואולי בעצם לכל דבר אחר.

האם אני מסכים לקבל את זה, את העובדה שהשאלה האם אוננתי או לא אוננתי מעסיקה אותי מאוד. מאוד. מאוד. בכל רבדי אישיותי? שהיא עוטפת את כל חוויית החיים שלי במובן המאוד ריאלי של העניין?

אבל במחשבה שנייה, אני חושב שגם זה לא ממצה.

להיות מכור, בשבילי, זה משהו הרבה יותר שורשי. השאלה, כמובן, היא האובססיה, מהיכן היא נובעת.
אני מדמיין לעצמי אדם שאינו יהודי ואינו דתי, הולך ורואה סרט רומנטי, שכמובן דאגו לדחוף לו איך שהוא איזו סצינת מין (מכיר מקרוב, הייתי אלוף בלאתר אותם...), האם אני חושב שכל מי שראה את הסרט הזה בקולנוע, על כל המשתמע מכך, הלך אחר כך לשירותים לאונן? פתח את הסמרטפון בהתרגשות, הוריד עשרים סרטי פורנו במקביל, התקשר לטלפון, ניסה את הזווית החדשה שתגרום לגירוי להיות חזק יותר וכו' וכו' וכו' כמו שעשיתי כל כך הרבה פעמים?

איכשהו נדמה לי שמשהו בדרך בה עשיתי את הדברים האלה היה, איך אומר, בולמוסי?

וגם אני שואל את עצמי, מתי אנשים רוצים קצת להתעורר מינית? מעבר לבדיחות, האם זה יכול לקרות להם בשתיים בלילה כשהם עייפים ומתים מעייפות וכל מה שפתאום קפץ לראש הוא שהמחשב של אשתי פתוח ויש הזדמנות? האם ההזדמנות היא שמעוררת אותם באופן שגובל בבלתי נשלט, כפי שהייתי אני?

והרובד האחרון, הפנימי ביותר והמשמעותי ביותר עבורי: הרובד הרוחני. האם אדם נורמאלי מרגיש גם כן את התחושה שהדברים לא במקום, את הדחף הזה כל הזמן לבדוק מה חושבים עלי, מה אומרים עלי, את תחושת האשמה הכבדה הזו לאחר כל כישלון, את הריקנות חסרת המנוח כשפתאום יש לי יום חופש ואין לי מושג מה לעשות איתו, את תחושת ההתפרקות הזו כאשר אני יוצא משגרה. את הזעם החריף כשלא מאפשרים לי את מה שאני רוצה. את הפחד והדחייה...

את הפיצול, את התחושה שאני לא ראוי. שאין מי שיקבל אותי אם אספר...את הנואשות הנוקבת...

בשבילי הרובד האחרון הוא שמגדיר אות כמכור. וככל שעובר הזמן הוא משתנה, ולאחריו שאר הרבדים בחוליות השרשרת ההרסנית הזו.

מקווה שתיארתי מעט.

שבע יפול

החכם מכל אדם אמר (משלי כד') "שבע יפול צדיק וקם", והטיפשים חושבים כי כוונתו בדרך רבותא, שאע"פ ששבע יפול צדיק מ"מ הוא קם. אבל החכמים יודעים היטב שהכוונה היא שמהות הקימה של הצדיק היא דרך ה"שבע נפילות" שלו וכו'.

(מתוך הספר "והאר עינינו" מאת הרב יוסף שלמה גולדשמיט)