מה שהפחד עושה לי
הפוסט בנושא פחד ובושה שווה נפילה - עורר אותי למחשבה. אני זוכר את עצמי מפוחד עד אימה שאימא שלי תתפוס אותי עם היד במכנסיים כשאני קורא את העיתון שהיא השאירה רק בחדר שלה.
זוכר כיצד התביישתי כאחי הגדול חיפש את הרקע למסך שהוא רצה ופתאום קפצה לו תמונה פורנוגרפית גדולה ששנינו ידענו שאני אחראי לקיומה. (לא דיברנו על כך מעולם).
זוכר כיצד התביישתי מאשתי, מהרב, מאלוקים.
הבושה ליוותה את חיי באופן מאוד עמוק. ואני שואל את עצמי - למה לא עשיתי עם זה שום דבר? למה לא סיפרתי? למה זה לא עצר אותי?
השאלות האלה גורמות לי למצוקה, שהרי כשאני נזכר בבושה ובפחד אני זוכר כיצד הם היו מאוד עוצמתיים, מרעידים גוף ונפש. הפוסט הבהיר לי נקודה זו. הריגוש ניזון גם מהאשמה והבושה.
אוסיף נקודה נוספת בהקשר זה:
שמעתי פעם מחבר וותיק את הביטוי "אם הבושה לא מנעה ממני ליפול, אסור שהיא תמנע ממני להחלים".
המשפט הזה נקשר אצלי למקרה שחוויתי בעצמי, לפני מספר שנים. טיילתי בנחל יהודיה בגולן עם המשפחה. ולמי שמכיר, יש אנשים שקופצים באמצע הטיול מגובה של כשנים עשר מטר למטה, במקום לרדת בסולם הייעודי המוצב על הקיר. אחי הגדול, טיפס אפילו יותר גבוה, ומיד קפץ. ואני? אמרתי בלב, אני קופץ. ספרתי אחת שתיים שלוש, ולא קפצתי.
אמרתי שוב בלב, אני קופץ, ספרתי בלב והחלטתי. אבל משהו שם השתבש, והתברר שקפיצתי הייתה ספק קפיצה ספק נפילה (לא מומלץ ליפול בזווית של ארבעים וחמש מעלות מגובה זה).
למה לא הצלחתי לקפוץ? הפחד. להחליט באופן יזום לעשות משהו כנגד הפחד, זה משתק. להחליט באופן יזום לשבור את מחסום הבושה - רק המחשבה על כך גורמת לי להסמיק מאחורי המקלדת.
אז כשאני באובססיה, כשאני 'לא אני', הכל פורץ ממני, אני לא מתבייש ולא מפחד, אני עושה עצמי כלא מודע למבטים שאולי ננעצים בי כשאני כשמגיע הגל ואני יושב באוטובוס ומנסה לעשות את זה בלי שיראו, אני לא מודע לטירוף שבניסיון למצוא את החמש דקות בהם המחשב בדיוק פנוי, וההורים בדיוק למטה והאחים בדיוק למעלה, הדחף מניע את האישיות ומכחיש את כל השאר. אבל באופן מודע? לא, זה מרגיש לי בלתי אפשרי.
אז לעתים קרובות קורה לי בדיוק מה שקרה ביהודיה - אני מחליט, ונסוג. עולה לקבוצה הטלפונית, ולא מדבר. נכנס לפורום, אבל לא כותב שם משתמש. כותב שם משתמש, אבל לא כותב הודעות. מתחיל לכתוב צעד ראשון, עוברים שבועיים ואני מפסיק להתקשר ולהגיע לקבוצות.
אני לא יכול, אני מסביר לעצמי ולמי שמרים גבה. אני לא יכול לעשות את זה.
לצערי, אין לי תשובה ברורה ויפה כיצד מוצאים את הכוח, מה שאני למדתי הוא שהדחיפה הראשונית צריכה להיות על דרך השלילה - במקום להחליט לקפוץ צריך להבין שזהו, אי אפשר יותר להישאר למעלה. פשוט אי אפשר, אין ברירה, וכשאין ברירה - קופצים.
לתחושה הזו של חוסר הברירה, קוראים 'צעד ראשון'. הצעד שבו אני מבין שאין לי ברירה, המצב לא יכול להישאר איך שהוא. האשליה של יציבות שאני כל כך מנסה לטפח מתגלה במלוא מערומיה.
לא אכחיש שלעתים חווית הנפילה היא מפחידה לא פחות ואולי יותר, שלפעמים נופלים על הבטן, שלפעמים מסתכלים למעלה ופתאום יש גוש בגרון שאומר: מה בדיוק עשיתי עכשיו? מה קרה כאן? לאן כל זה הולך?
אמנם, בכל זאת, אי אפשר שלא להזכיר שכאשר מחליטים לעשות את הצעד, 'ליפול מקצה הצוק אל האובדון' מגלים את כוחה של הכנות האישית והתמיכה הקבוצתית ודרכם מתחילים לחוש את אצבעו של אלוהים, שלפחות אצלי עוררה שוב את מה שלא האמנתי בקיומו - את התקווה.
