למה זה נחשב התמכרות?
חבר שאל בפורום:
שלום, קוראים לי דוד וכביכול אני מכור. אני מכור לאכילה לנשימה ולאוננות. המחקר רואה בזה דבר נורמאלי. מין זה לא דבר מאוס, זה היסוד לחיים, לעובדה ולשומרה, פרו ורבו. אוננות מבטאת את הרצון הזה.
למה מלבד ההלכה יש בזה פגם, מה התמכרותי בזה?
אני לא מתריס, אני שואל ברצינות. מתוך רצון לתקן.
'סוד הכניעה' כותב:
יש הבדל פשוט בין נשימה ואכילה לבין אוננות. ולא, זה לא קשור לדת. זה קשור אליי.
נכון שאני גם אוכל ונושם וגם מאונן ושניהם יכולים להיחשב נורמליים, אבל עבורי יש הבדל מהותי ביניהם. בעוד את האוננות אני רוצה להפסיק (לא משנה הסיבה כעת), הרי שאני לא רוצה להפסיק לאכול ולנשום.
כל התנהגות ממכרת, כאשר מפרידים את המעשה מהתמונה הרחבה, אין בו שום בעיה. אין בעיה לשתות אלכוהול (זה כשר!), אין בעיה לקנות, לאכול, להמר וכן הלאה. כל הדברים האלו הם הגיוניים ומקובלים, ואנשים נורמלים עושים אותם. הבעיה היא מי שרוצה להפסיק ולא יכול.
השאלה למה אני רוצה להפסיק - לא רלוונטית, בדיוק כפי שהשאלה למה זה מפריע לי רלוונטית. אם אני מצליח לחיות עם עצמי בשלום ולא לרצות להפסיק - מצוין. אם אני מנסה להפסיק ולא מצליח אבל זה לא מפריע לי - גם מצוין. אם אני מנסה להפסיק ולא מצליח וזה מפריע לי - אני בבעיה.
ולמרות שאני לא מכיר אותך, ולמרות שאתה כותב על עצמך כמה הכל בסדר, אני מרשה לעצמי לשאול אותך: אם הכל כל כך בסדר, למה הכל כל כך לא בסדר? או במילים אחרות: אם אין לך בעיה לאונן ואתה לגמרי שלם עם עצמך - אז מה בדיוק הביא אותך לכאן? משום מה נראה לי שאף אחד מאיתנו לא הגיע לכאן בטעות.
החבר מגיב:
לחטוא זו לא מצווה, זה אנושי. אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. זו לא אידאולוגיה, זו מציאות. יש מקום להתקדם יותר, לחטוא פחות ובשביל זה אני כאן. אני רוצה להפסיק לחטוא? מאוד, אבל אני לא חושב שזה הגיוני. אני לא מלאך.
כעת אני שואל, האמנם יש אנשים שאוננו באופן קבוע במשך שנים, שהפסיקו עם זה לגמרי כל חייהם? אם כן אשמח להשתדל...
'סוד הכניעה' כותב:
אני לא מדבר על מצוות ולא על עבירות וזה לא העסק שלי, אני לא העוזר של אלוקים וגם לא עובד אצלו בהנהלת חשבונות. אני מתעסק כאן אם שתי שאלות פשוטות:
א. האם אתה רוצה להפסיק? (כן או לא).
ב. האם אתה יכול להפסיק? (כן או לא).
אם אתה לא רוצה להפסיק - שיהיה לך בכיף. תהנה ותוציא אותי ידי חובה.
אם אתה יכול להפסיק - אשריך ואשרי חלקך. אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא.
אם התשובה על השאלה הראשונה היא כן, ועל התשובה השניה לא - זה כבר משהו אחר. כי כל שאר הדברים שהבאת אין לי עליהם את התשובות האלו. למשל על נשימה ואכילה - התשובה הראשונה היא שאני לא רוצה להפסיק, ואילו דברים אחרים (נניח לצורך הענין לשון הרע) אני מסוגל להפסיק. אולי לא בקלות, אולי לא מיד, אבל אם יהיה לי מניע מספיק חזק - אצליח להפסיק. נניח, אם אדע שאמירת לשון הרע תהרוס לי את הכל החיים ואם אמשיך יש סיכוי שאפסיד את אשתי והילדים - זה מניע מספיק חזק להפסיק.
אבל בתאווה זה כבר ענין אחר. אני מאוד רוצה להפסיק. מה זה מאוד? מאוד מאוד מאוד רוצה להפסיק. אבל אני לא מסוגל להפסיק, לא משנה מה המחיר שאני משלם. גם אם אני יודע שהמשך השימוש בתאווה יכול לעלות לי במחיר כל מה שיש לי וחשוב לי בחיים - זה לא יעצור אותי מלהשתמש בתאווה.
אז המצב הזה (של רצון חזק מאוד להפסיק אבל בלי יכולת להפסיק) הוא בדיוק מה שנקרא התמכרות. או במילים אחרות: הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה.
