תמצאו את אלוהים או ש...
התופעה מוכרת: אני נופל, הפעם נפילה חריפה במיוחד, ואז אני מחליט שזהו, הפעם אני מפסיק. נכנס לפורום, כותב יומן מסע, מתקשר לקבוצות טלפוניות, לפעמים אפילו משתף. מחכה כמה ימים כדי שלא תהיה פדיחה, ואז אני אומר בליבי: הפעם אני הולך על זה. עובר שבוע, שבוע וחצי, ומשהו מתקהה. קודם כל אני פחות בפורום. אני מוצא את השעות של הקבוצה הטלפונית מרגיזות ומעצבנות. אני מתחיל להרגיש שהשיחות הנכנסות שלי רק קוטעות לי את השגרה, ואין לי כוח לכל הטלפונים האלה, אני אדבר איתם כשאני צריך, אבל הזמינות מציקה...ובכלל: אני מרגיש שוב את השגרה.
השגרה, שברגעים אלה לא מופרעת על ידי התקפי בולמוס מלחיצים, כוללת לחצים משלה: הציפיות של אשתי, הדרישות מהעבודה, או מהלימודים. הדברים ששכחתי, הדברים שאני לא מספיק. איך שהוא תמיד אני נמצא בחוסר זמן. תמיד יש משהו שאני נכשל בו, אף פעם לא מצליח לעמוד בכל מה שתכננתי. המצב הבטחוני משגע אותי, המשפחה שלי או של חמותי שוב נכנסת ויוצאת מחיי בלא לשים לב לרגישויות שלי. שגרה.
ופתאום נפתח פתח, כחודו של מחט, קופצת מחשבה על הדוגמנית שתביא את הגביע למונדיאל במקום ראש הממשלה הברזילאית, ואני מוצא את עצמי פותח חדשות, רק כדי להתעניין בפוליטיקה העולמית, הרי זה מצב מאוד מעניין שראש ממשלה מפחדת משריקות הבוז של בני עמה במהלך משחק ניצחון של ברזיל...ואולי גם כדי לראות למה הדוגמנית הזו כל כך פופולרית כמו שכתבו בכותרת הראשית. אולי. אני מרפרף על העמוד במחשב, קורא לא קורא, לא מרשה לעצמי להתבונן בצורה המוכרת, אבל משהו נקלט שם.
עובר עוד חצי יום.
אשתי אומרת לי שהיא נוסעת לחתונה של חברה הערב, ואני פתאום מרגיש את זה. את הדם, את ההתקשחות שם למטה, ואת המחשבה שקופצת לראש: לבד בבית. לבד בבית.
אני מיד שולל, לא. אני בתוכנית. אני נקי כבר ארבע עשרה יום. אני לא אעשה דבר כזה. ואני ממשיך הלאה.
מגיע הערב.
משהו מאחורי העורף לא מרפה ממני. תחושת מועקה כזו, אני ניגש למחשב. מיד מתרחק בחשש. לא. לא. לא. כעבור חמש דקות ניגש שוב. עכשיו כבר אני מטושטש, לא דוגמנית ולא ראש ממשלה. משהו בתוכי מפסיק לחשוב. משהו בתוכי מנסה להפסיק לחשוב, יודע באופן כל שהוא שאם אתחיל לחשוב אני לא אצליח להיבלע...והנה עוברת שעה. אצלי באותם ימים עברו אותם אני משחזר כאן היה את הרגע הזה שבו משהו מחליט להיבלע באופן סופי, ואני מפסיק לשחק...רגע קצר, שלווה בחרטה כמעט מיידית עם הסתיימות האירוע.
איך זה קרה? אני שואל את עצמי כשאני שוטף את הידיים ובודק האם נשאר סימן על המכנסיים, איך זה קרה? הרי רציתי להיות בתוכנית? אני נכנע, אני מתפלל. איך זה קרה? אני מתחיל להרגיש מיואש. זו לא הפעם הראשונה שאני שורד ארבע עשר יום. אז מה? דיכאון. מרגיש עייפות כזו. אין לי כוח לחזור לכל התוכניות שתכננתי להערב. פותח איזה סדרה או סרט, או סתם משתרע על המיטה באפיסת כוחות...מקווה שבפעם הבאה זה יהיה אחרת אבל יודע שזה לא יהיה.
אנסה לשקף לכם את הניסיון שלי בהקשר זה. אדגים זאת דרך האלכוהוליסטים - אלכוהול, כידוע, פוגע בגוף באופן מאוד ממשי. בכבד, בשרירים ובמוח. האלכוהוליסטים הראשונים שייסדו את החברותא, פנו בתחילה למקרים הקשים ביותר, אלו שהרעידות הפיזיות שלהם לאחר התקף בולמוס של אלכוהול היו כמעט סוג של גזר דין מוות מבחינה רפואית פשוטה. ובאותם הזמנים הם אמרו להם בבוטות ובישירות - 'תמצאו את אלוהים או שתמותו'. אין משחקים. אתם כבר על סף מוות, אתם יודעים את זה. זה לא בונוס. אתם באמת יכולים למות מזה. הדוקטור שלכם, אם הייתם מקשיבים לו, אומר לכם את זה שוב ושוב. למעשה, אין לכם ברירה.
כעבור מספר שנים, כשהם כתבו את השתים עשרה ושנים עשר, אותם חברים תיארו משהו מעט אחר, הם תיארו שלעתים קרובות מצטרפים אליהם חברים שעדיין לא נמצאים בשלב הזה. ושהקרקעית שלהם היא משהו פחות מוחשי.
להבנתי, בתוכנית שלנו, בייחוד לצרכני הפורנו שביננו (ואני בתוכם; ושלא כמו צרכני ה'מגע אנושי חי' שחייהם מתפרקים באופן ברור הרבה יותר), קשה מאוד להפנים את איום המוות הזה, המרומז מאחורי הצעד הראשון. התחושה הבסיסית היא שאני מתפקד, מצליח להחזיק, אפילו מווסת בחיי מבחינה חיצונית ואף בחיי הדתיים. אז מה הבעיה כבר? ה'תמותו' הזה מרגיש לי קצת מוקצן. מעין דמגוגיה שאמורה לדרבן אנשים להתחיל לעשות משהו עם עצמם. אבל זה לא רציני. אני לא הולך למות. לא מקצת פורנו וגם לא מהרבה פורנו. למה שאני אמות מזה? נו באמת...די עם ההפחדות.
על תמיהה זו התגבשו אצלי מספר תובנות: הראשונה, הפשוטה - היא שנכון, אני לא אמות. אבל אני רואה את עצמי מנסה להתאבד. כן, אני יכול להבין את זה. הפער בין הכאב והמצוקה והתחושה שאסור באופן חמור להראות אותם לאף אחד מהווה סיר לחץ רגשי שדוחף אותנו לפגיעה עצמית.
השנייה היא ההבנה שמוות רגשי שורף לא פחות מנכות פיזית. קהות החושים, הדיכאון, העייפות, תחושת הריק והטמטום שאני חי בתוכה כשאני משתמש, הורסת ורוצחת כל דבר טוב שאני מנסה לעשות, את הקשרים שלי עם הסובבים, את העשייה המוסרית ואת עולמי הרוחני והדתי. הכל נעשה הצגה, כאילו כזה, שאני מרגיש צורך להחזיק בו בכל הכוח (או שאני מרפה ממנו במעין קהות חושים עייף כזה).
אבל בלא קשר לכך, הקריאה הסופית שאומרים האלכוהוליסטים חיונית מאוד לנו, ולדעתי לנו יותר מלכולם.
'תמצאו את אלוהים'.
שאלות אלו ועוד שאלות דומות מהדהדות את המושג 'אלוהים' בחיי. הקריאה הזו מהדהדת בתוך ליבי. אני שואל את עצמי - האם אני מרגיש שמישהו מקבל אותי איך שאני, כולל ברגעים בהם צפיתי באורגיה ההיא ונגעלתי כל כך מעצמי, כולל הרגעים בהם שברתי גבולות של שעות או של אופני שימוש? כולל הפנטסיות על כל מיני נשים שאני מכיר בחיי? האם יש לי בחיי תחושה של קרבה למישהו? אמון. תקווה? האם אני מאמין שאני יכול להיעזר בתחום הזה ולנסות לצאת?
אבל גם שאלות אלו אינם מספיקות, האלכוהוליסטים קבעו: 'תמצאו' את אלוהים.
לא מספיק לתהות ולפזר שאלות, לשתף בקבוצה, לכתוב...
הקשר עם אלוהים הוא הכרחי בשביל השרידות שלי, וכאן אני מגיע לשורה התחתונה: לפי הניסיון שלי, כמעט ולא ניתן לשרוד את הקריז בלא להתחיל תהליך של שינוי רוחני. השכחה, קהות החושים והמצוקה שאני מרגיש בחיי היום יום יטו את הכף חזרה לשימוש. דרך המלך להתגבר על הקריז היא להפסיק לספור 'ימים' ולתחזק את האגו מתוך העובדה ש'סוף סוף אני כבר בסדר', ולהתחיל להתקדם בחיים הרוחניים הממשיים שלי. לא ניתן לשמור את הצעדים ארבע עד שבע להמשך ההחלמה. חייבים להתחיל לתרגל אותם. אין ברירה. לא ניתן לחכות עם הכנות שלי בקבוצה לרגע בו כבר סוף סוף יהיה לי מה לתת, אני חייב לדבר בכנות, חייב לשתף בכנות, חייב לתת לכוח העליון המתבטא דרך ליבם הפועם של חברי הקבוצה שלי לשטוף אותי בגל של קבלה והזדהות. אני חייב להרגיש שייך, קשור, מחובק ורצוי שם, בקבוצות. אני לא יכול להמשיך לבוא באופן דומם ובודד ולקוות שמשהו סוף סוף יוציא אותי.אני לא אצליח.
אם אני מנסה לחכות עם השינוי הרוחני עד שאני אגיע ל'רמה' שמאפשרת לי להתחיל לעשות אותו, מה שקורה לי הוא מה שמכנים בתוכנית 'ריקוד ואלס' - אני כל הזמן רוקד בריקוד של שלושה צעדים: אחת שתים שלוש (נפילה), אחת שתים שלוש (נפילה).
לי באופן אישי, אגב, השיתוף בפורום היה כלי נהדר לשלב זה. שפכתי את כל כאבי ליבי לתוך האות הכתובה, ותגובותיהם של החברים עזרו לי להתחיל ולקבל את עצמי, ולהתחבר דרכם, לאמונה שאלוהים אכן מקבל אותי ורוצה את קרבתי גם ברגעים הבהמיים ביותר שלי.
העיקר, כך אני מבין כיום, אינו להפסיק לאונן. העיקר הוא להתחיל להתחבר, דרך הקבוצה ודרך תרגול החיים הרוחניים, אל תחושת השלווה והקבלה שאלוהים רוצה להעניק לי, ואני מתוך פחד ושנאה עצמית, לא מרשה לעצמי לקבל אותם.
לקריאת סיפורו האישי של הכותב לחץ כאן
