ההתמכרות כפי שאני מבין אותה
בספר הגדול (ספר הבסיס לתכנית 12 הצעדים לגמילה מהתמכרות) נכתב כי למחלה שלנו ישנן שלושה צדדים: פיזי, נפשי ורוחני. בקצרה על כל אחד מהם:
פיזי - ההתמכרות גרמה לנו להיות אלרגיים לתאווה. המוח שלי והגוף שלי מגיבים אחרת לתאווה מהתגובה של אדם רגיל. לדוגמא: אני יכול לשתות קצת אלכוהול ולהפסיק אבל האלכוהוליסט לא יכול. כאשר הוא מתחיל לגעת באלכוהול - הוא לא יודע היכן הוא יסיים את הבולמוס. אז לענין הפיזי ישנו רק פיתרון אחד: לא לגעת בתאווה בכלל. אבל זה לא יכול לעבוד כי יש לנו עוד בעיות ולמרות שאנחנו לא רוצים - אנחנו שוב ושוב חוזרים אל התאווה (בגלל המרכיבים הבאים).
נפשי - יש לנו כל מיני פגמי אופי ושאר מרעין בישין שגורמים לנו לברוח אל התאווה. גם אם לא תמיד רואים את הקשר בין המצב הנפשי, הוא בדרך כלל נמצא שם. זה כולל גם את העיוות הנפשי שאנחנו מרגישים כאשר אנחנו נמצאים מול התאווה ולא יכולים להפסיק למרות שאנחנו יודעים בדיוק את ההשלכות של זה. אנחנו מספרים לעצמנו סיפורי סבתא (או מתעלמים לחלוטין ואפילו לא טורחים לספר לעצמנו סיפורים).
רוחני - ניתוק רוחני מהמקור של חיינו. כאן חייבים הקדמה: אנחנו לא עוסקים בפן הדתי בכלל. יתכן אדם שהוא מתפלל ולומד והוא כל היום עסוק בתורה אבל הוא לא רוחני בכלל. הוא גדל דתי או חזר בתשובה או מה שזה לא יהיה, והוא מקיים את כל המצוות אבל הוא עדיין מנותק מבחינה רוחנית מאלוקים. יתכן שאני מקיים מצוות כי אני מרגיש חובה או בגלל אלף ואחת סיבות אחרות, אבל זה לא אומר שאני אדם רוחני. בנקודה אחת, רוחניות היא ההיפך מריכוז עצמי. לכן, כאשר אני מרוככז בחיפוש תועלת עצמית ואנוכיות - אני לא רוחני, ולא משנה כמה שעות למדתי גמרא או חסידות או מוסר וכמה צדקה נתתי.
הפיתרון שלנו הוא כמובן גם בפן הפיזי (כפי שהזכרתי) והוא חייב להשפיע גם על הפן הנפשי, אבל בעיקרו הוא מתבסס על הצד הרוחני. לכן הצעדים במהותם (אחרי הכניעה והאמונה שכח גדול יכול להחזיר אותי לשפיות) הם החוויה הרוחנית. זה מה שעושים בצעדים שלוש עד האחרון שבהם. בצעד השלישי אנחנו מחליטים לעשות הכל כדי לעבור חוויה רוחנית, בצעדים רביעי עד שביעי אנחנו מוכנים להתחיל לראות את המצב כפי שהוא ולהכיר בריכוז העצמי שלי שגרם לי לשאר הבעיות בחיים שלי (וזה כולל כמובן טינות ופחדים ושאר מרעין בישין), בצעדים שמיני ותשיעי אני עושה פעולות מאוד ברורות של יציאה מעצמי ויישור ההדורים עם אנשים אחרים, בצעד האחד עשרה אני מתחיל להתחבר לאלוקים באופן קבוע ובצעד השתיים עשרה אני מקדיש זמן וכח למען אנשים אחרים - שלא על מנת לקבל שום תמורה אלא אך ורק כביטוי של נתינה.
עומק המחלה הוא בדרך כלל כעומק הניתוק הרוחני. נכון שישנם אנשים שהבעיה הפיזית אצלם מאוד חמורה וישנם אנשים שיש להם בעיות נפשיות חמורות (עם או בלי קשר לתאווה), אבל עיקר עומק המחלה קשור לשאלה עד כמה אני רואה את עצמי כאלוקים. למשל במקרה שלי, העובדה שהלכתי רחוק עם התאווה היא רק סימפטום לכך שהמחלה הרוחנית שלי היא עמוקה וקשה. במשך שני עשורים התנהלתי כאילו אני אלוקים. כמובן שלא ידעתי את זה, אבל במבט לאחור הדברים נראים ברורים ביותר. הנסיון לשלוט בכל מה שזז, הטינות, העצבים, המלחמות שניהלתי עם כל העולם ואשתו, הפחדים וכן הלאה - הם שורש הבעיה שלי. אם הייתי מחובר לאלוקים - אין לי מה לפחד, לכעוס או להתעצבן. אבל אלוקים עבורי היה משהו שלא ממש קיים (בלי קשר למצוות שקיימתי או לא קיימתי), אז אני נכנסתי לנעליים שלו, וזה היה כשלון חרוץ ביותר.
זאת גם הסיבה שעיקר המאמצים שלי בהחלמה הם לא בצד הפיזי או הנפשי (למרות שאני הולך לפסיכולוג) אלא בצד הרוחני. אם אני רוצה להחלים אני צריך להיות מחובר למקור של חיי עשרים וארבע שעות ביממה. הדרך לעשות את זה היא על ידי תרגול של הצעדים ארבע ומעלה (אלא שכמובן לא אוכל לעשות אותם בלי צעד שלוש ומטה).
זאת התכנית כפי שאני מבין אותה.
לקריאת סיפורו האישי של הכותב לחץ כאן
