האיש שצועק

ילד: 'אמא, אפשר להביא חמישה שקלים לאיש שצועק למטה'? אמא: 'מה הוא צועק'? ילד: 'גלידה בחמישה שקלים'...

לקחת אחריות

אקבל אחריות על עצמי ועל ההחלמה שלי. היום אכפר על דבר מסוים שעליו אני מצטער.

אני בור בלי תחתית

יותר ויותר מתבהרת לי הבעיה האמיתית של החיים שלי. לא הבעיה שלי עם התאווה, אלא הבעיה שהובילה אותי לתאווה, והבעיה שגרמה לכך שלא אוכל להפסיק את השימוש בתאווה. יש כאלו שקוראים לזה מחלת ה"עוד", אפשר גם לקרוא לזה בור בלי תחתית או אם רוצים להיות אופטימיים ולראות בכל דבר את הצד הטוב: המרדף אחרי האושר. לא משנה איך אני מכנה את הבעיה שלי, תמיד חיפשתי. מה חיפשתי? לא משנה, כל דבר שיעשה לי טוב, או לפחות כל דבר שחשבתי שיעשה לי טוב. והתאווה התלבשה לי על המרדף הזה כמו כפפה ליד, עם שכנוע עצום שהיא התשובה האמיתית לכך. הבעיה היחידה היתה שזה הפסיק לעבוד (או שזה לא באמת עבד אף פעם).

זה הקיף ומקיף כל צד של החיים שלי, ודווקא כעת, אחרי 392 ימים בלי תאווה, אני מרגיש את המרדף הזה חד יותר וברור יותר. העובדה שאני מתמודד עם המרדף הזה מבלי היכולת להפסיק אותו באמצעות שימוש בתאווה הפך את החיים למלאי משמעות מחד, אך מאידך לכאלו שכל דבר יכול לפגוע בי. הספונסר שלי אומר שזה כמו חולצה מאוד מלוכלכת, אז בהתחלה לא רואים את הכתמים הקטנים והם לא מפריעים, אבל ככל שמנקים יותר את הכתמים הגדולים, פתאום הלכלוכים הקטנים נראים בולטים ומכוערים.

הנה למשל תשומת הלב שאני צריך. מאז שהתחתנו לא העליתי על דעתי שאני צריך תשומת לב מאשתי. אם כבר, אני זה שנתתי לה. אבל לאחרונה אני שם לב שאני ממש זקוק לכך. מה השתנה? פשוט מאוד: בעבר כל צורך שלי בתשומת לב של אשתי היה מתמלא על ידי במהירות על ידי שימוש בתאווה, וכך לא פגשתי את עצמי, את האני האמיתי. הרי ברור שהעדפתי לברוח אל התאווה מאשר לעמוד מול עצמי במראה הפנימית שלי, לראות שאני נזקק ואז לקבל תשומת לב מאדם אחר. הרבה יותר קל היה לבחור בבריחה. קלטתי את זה כאשר השבוע אשתי אמרה לי בחיבה שאני בור בלי תחתית של צומי... וואו, כמה שזה יכל לפגוע בי, אבל זה לא. אני יודע שזאת המציאות האמיתית ושמח שאני מוכן לבקש ממנה את תשומת הלב במקום לברוח למקומות בהם ההתמודדות הרבה יותר קלה, אבל המחיר כואב מנשוא.

ככה עם אשתי וכך גם בעבודה ובהמון מקומות נוספים. תמיד חיפשתי עוד. הסתכלתי על אנשים רגילים בזלזול וטענתי שיש להם "חיים קטנים". לעומת זאת אני הייתי עסוק כל הזמן במרדף אחרי הפרוייקט הבא או אחרי הנושא הבא שבו אהיה מעורב. המרדף הזה הביא אותי להישגים מאוד מרשימים, אבל הוא הותיר אותי מרוקן. הספונסר שלי לימד אותי לא להתווכח לא עם המחלה ולא עם ההחלמה, אז אני מנסה לראות את הדברים היפים שצמחו לי מהמחלה ואחד מהם הוא באמת הדחיפה הבלתי פוסקת להתקדמות. חיפשתי אושר בכל מקום אפשרי, אם זה בלימוד תורה, אם זה בעבודה, אם זה בחיי הנישואין ואם זה כמובן... בתאווה.

אבל למרות שחיפשתי בלי סוף, ונראה היה שחיפשתי בכל מקום אפשרי, אף פעם לא מצאתי את מה שחיפשתי ונותרתי מרוקן. התאווה התאימה לי, כי בתאווה זה תמיד "עוד". אז מה שהתחיל עם אוננות פשוטה בשירותים בגיל 10-11, הפך די מהר לאוננות מלווה בפנטזיות (ומה זה פנטזיה אם לא מרדף אחרי "עוד"?), ואחר כך פרטנרים נוספים וכמובן פורנוגרפיה שהופכת יותר ויותר מפורשת. וכל פעם כשהחיפוש הסתיים ואני נותרתי מרוקן, זה רק הצית מיד חיפוש חדש אל המקום הבא שבו סוף סוף אמצא את מה שאני מחפש: להיות שלם.

מה שלא הבנתי הוא שאף פנטזיה או פרוייקט או הצלחה לא יעשו אותי מאושר ולא יפסיקו את המרדף שלי. אושר לא נמצא בפורנו ובתאווה, וגם לא בהצלחה, לא הצלחה חומרית ואפילו לא הצלחה דתית. המרדף האמיתי שלי הוא אחרי אלוקים. רק כשמצאתי אותו, גיליתי מה באמת חיפשתי. אלוקים נותן לי את האושר שחיפשתי והופך אותי לשלם.

נקודת מבט אישית על התאווה

התאווה גורמת לי להיות חסר שקט ועצבני.

התאווה הופכת אותי לאדם חסר סבלנות שכל דבר קטן מפריע לו, צועק וכועס על דברים קטנים, שכשאני מפוכח איני מייחס אליהם חשיבות.

התאווה מעייפת, אני יכול לחוש עייפות באמצע היום ולהירדם, או להגיע הבייתה ולקראת סוף היום להירדם, לא מעייפות פיזית אלא מעייפות נפשית.

התאווה גוזלת ממני את הרצון לעבוד את תוכנית 12 הצעדים, להיות עצל בכל הקשור לביצוע פעולות החלמה.

התאווה רוצה שאהיה עבד שלה, של הכמיהה החולנית והבלתי נשלטת לפנטז, להסתכל, לחפש את המרגש יותר, המספק יותר, רק עוד פעם אחת ודי. למול עיניה עומדת מטרה אחת בלבד- להרוס את חיי, את תחום העבודה, המשפחה, הלימודים, לחטוף ממני את המתנות הנפלאות שקיבלתי ואני מקבל בדרך ההחלמה.

והדבר הנורא מכל-התאווה מנתקת אותי ממך ה' יתברך, חותכת באכזריות שאין להעלותה על הדעת את החיבור אליך, את הרגשת הקירבה אליך, שיש לי אותך אבאל'ה שבשמיים, אוהב, מלטף מרגיע, תומך-הכתף.

ולעומת זאת:

בהחלמה, אני הופך לאדם עם סבלנות יתירה, את הדברים הקטנים "המעצבנים" כביכול, אני מקבל בשמחה, כחלק מתוכניותיך ה' יתברך. אני מדבר בשקט ובצורה מכובדת וראויה.

בהחלמה אני מלא באנרגיות חיוביות, איני נרדם באמצע היום וגם לא בסופו, מכיוון שהאנרגיות והפעולות שלי מנותבות לנתיבים בריאים ומועילים.

בהחלמה אני רוצה להתקדם בעבודת הצעדים, לרצות לעשות בשמחה ובחשק פעולות של החלמה מתוך מטרה להתחבר אליך.

בהחלמה אני כבר לא עבד אלא בן-בן אהוב של אלוקים, ילד מיוחד שלו. והכמיהה שלי היא לחפש את הקשר העמוק יותר, המשמעותי והעוצמתי עם האחד והיחיד שיכול להשאיר אותי נקי-אלוקים.

והדבר הנפלא מכל-ההחלמה מחברת אותי אליך ה', חיבור אמיתי ועמוק באופן שאין להעלותו על הדעת. עוצמת החיבור והקרבה אליך נשגבת מבינתי, דבר שאין לי איך להסבירו.

א-לי, עזור לי לזכור מי אני-אדם חולה וחסר שליטה כלפי תאווה ותשוקה מינית. ושהיום יש לי פיתרון-הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים, המתנה העצומה והיקרה לי מכל-ההחלמה, תוכנית 12 הצעדים!

אוהב אותך ה' יתברך וצריך אותך בכל צעד ושעל בחיי, ואוהב אתכם חברים יקרים לדרך!

גישה נכונה לכישלון

אם יצא לדרך לעבודת הקודש ונכשל בתחילת הדרך במראות אסורות, והוא בעצבות ע"ז, עליו לדעת שמתחבולות היצר הוא, שרוצה להכשילו עוד ולקרר את הכל ע"י עצבותו על המכשול בתחילת העסק. אלא עליו להתחזק מאד נגד היצה"ר ולדחות את העצבות בגבורה ולא יחשוב על הכשלון כלל [ואם ירצה יכול לקבוע לעצמו זמן מיוחד ביום לחשוב ע"ז כדי לזרז את עצמו] וכך יצליח לנצח את היצה"ר בהמשך דרכו.

(מתוך הספר "והאר עינינו" מאת הרב יוסף שלמה גולדשמיט)