למה אני לא נלחם יותר את מלחמת היצר
למדתי לאונן בערך בגיל שלוש עשרה. בהתחלה זה עוד לא היה כל כך חריג, הפנטסיות היו 'תמימות'. תוך מספר חודשים, איני יודע בדיוק כיצד, גיליתי שאני אוהב לבהות בעיתונים שההורים השאירו בקומה שלהם, פיתחתי אומנות במציאת הקטעים הרלוונטיים בספרים שההורים שלי השאירו גם כן בקומה שלהם. לאחר מכן, גיליתי את נפלאות האינטרנט. פורנוגרפיה כפשוטו. עד היום אני זוכר כיצד שרפתי במצית את התמונה הפורנוגרפית הראשונה שהדפסתי כדי לאונן איתה בשירותים, קרעתי אותה פיסה פיסה ולבסוף שרפתי את הכל. אחר כך העסק תפח, וידאו, וכו' וכו' .
מה שחשוב לי כרגע זה לא לאפיין את התפתחות הבעיה שלי, אלא להסב את תשומת הלב לכך שתמיד נלחמתי. כמו אריה, כמו שועל, כמו חרגול או כמו עכבר במלכודת, לא משנה, נלחמתי. אבל באופן מפתיע (או לא מפתיע) ככל שעבר הזמן קו החזית הלך והדרדר. עם השנים גם המאבק נעשה בפרצים, לפעמים חזק ולפעמים סתם כדי 'לצאת ידי חובה'. הנפילות כבר נעשו לחלק מחיי באופן שמאוד מאוד קשה לעקור אותם משם.
במקביל, כמו מכור אמיתי, לא עשיתי את הדבר שכל קצין זוטר היה אומר לעשות - לא ביקשתי תגבורת. לא ביקשתי עזרה מאף אחד, לא שיתפתי אף אחד, לא ניסיתי ללכת 'לבית חולים' לחבוש את הפציעות שהמאבק הזה עשה בנפשי. לא. אני יכול לבד. אני חייב להצליח. הפעם אני אצליח.
כשאני שואל את עצמי מה הרווחתי בניסיון העצוב הזה, עולות לי בראש שתי תשובות: האחת, הרגשתי שליטה.
כן, זה נשמע אבסורדי, אבל זה ממש מה שהציל אותי מדיכאון. אם אני אומר לעצמי כל הזמן שאני יכול להשתנות ושהפעם זה יהיה אחרת, אני יכול להמשיך לעשות את זה וגם להרגיש ש'זה לא אני', אני הרי אדם אחר, יש לי רצון טוב. כך, באופן הזוי, הרגשתי שיש לי כוח, למרות שכל ההתמודדות הזו הייתה רצף של כישלון. כך גם הייתי יכול לא לספר לאף אחד, אני הרי מסתדר לבד. אין לי שום בעיה, הפעם זה נגמר.
הדבר השני שהרווחתי הוא שככל שנסיתי להיפטר מהבעיה הזו ביותר עוצמה, ככל שקראתי יותר ספרי מוסר, מאמרי גמרא, מאמרי חסידות, אפילו בחלק מהזמנים ככל שהתפללתי יותר הבעתי ביתר עוצמה את הנואשות בה אני זקוק לפיתרון. הבעתי את הסלידה שלי מעצם הבעיה שלי - אני ופורנוגרפיה, זה 'היצר', זה 'השטן', זו מלחמה!! זה כל כך מגעיל, זה הדבר הכי נורא שיהודי יכול לעשות, ניסיתי לחזק את עצמי. אבל למעשה רק העמקתי את התחושה שאני מתמודד עם משהו שאני לא אמור להתמודד איתו, והעובדה שאני ממשיך וממשיך וממשיך וממשיך וממשיך גרמה להתמודדות הזו להיעשות באופן נואש, הפעם אני חייב.
ושוב, אם הייתי כל כך חייב להפסיק למה לא ביקשתי עזרה? למה לא באמת ניסיתי? הבושה... לא, אחת הסיבות המרכזיות שבגללם הייתי חייב להפסיק היא פשוט התחושה המגעילה הזו של חוסר ערך עצמי, שנאה עצמית, תיעוב עצמי, תחושה של זיוף, של בגידה, תחושה שאני פשוט סמרטוט רצפה מהלך, שכל ההתקדמות שלי בתחומים אחרים לא שווה כלום אל מול זה. שאם אני לא אפסיק את 'זה' אז מה אני 'משחק אותה', תחושה של צביעות, וכך - אני מחזק את עצמי כדי לתחזק את הדימוי החיובי שלי. אני לא יכול לשאת את זה שאני מתמודד כבר שנים מול אונניות, מול 'העוון המר', מול החטא הזה, מול הגועל נפש הזה, אז אני מגדיל את מאמצי כוח הרצון. אני צועק על עצמי בכל כוחי: אני חייב לרצות בכל הכוח, אחרת - לא אוכל להגיד שזה לא חלק ממני.
שתי תנועות אלה בנפשי הפכו אותי לאדם משותק - מצד אחד, אני ממשיך לעשות את מה שאני לא רוצה. ומצד שני - אני לא מסוגל להתמודד' עם העובדה הזו, אז אני מאזן אותה על ידי 'חיזוק' אינסופי ונואש של כוח הרצון. אני מנסה להרגיש טהור יותר, טוב יותר, ערכי יותר בכל כוחי, אך ניסיון זה אינו יוצר שום שינוי מהותי. פול גז בניוטרל. יותר גרוע, פול גז תוך כדי קללות עסיסיות על עצמי 'תאיץ', 'תמהר', 'תנסה יותר' 'איזה מן בן אדם אתה - תעשה את זה כבר' 'אתה חייב לצאת משם' 'חייב' 'חייב' 'חייב'. שיתוק.
בהחלמה למדתי שהדבר הראשון שאני צריך לעשות הוא להפסיק לפחד להזדהות עם הבעיות שלי. לא להלחם נגד עצם קיומם. הבעיות שלי הן הבעיות שלי. האובססיות שלי אינן הופכות אותי לאדם רע או חומרי או בהמי. הן פשוט שם. זהו.
ההכרה הזו מאפשרת לי להתחיל להתמודד ברצינות עם העובדה שיש לי אובססיות, או ליתר דיוק, שיש לי אובססיות למין.
רק כשהתחלתי להפנים את הדבר, הצלחתי להזיז את עצמי ולבקש עזרה. להתחיל בצעדה אמיתית ועמוקה לשינוי אליו כה ייחלתי בעבר.
לקריאת סיפורו האישי של הכותב לחץ כאן
