יש רגע שהוא מעבר לרגע
התיאור הארוך והמפורט שנכתב בתורה על דרישת בנות צלפחד לחזקה על הקרקע המגיעה למשפחתן מעורר סקרנות. אף שהלמידה מהנושא לדורות הכרחית, ולמעשה מובנת לחלוטין, לא ברור מדוע 'משקיעה' התורה אחד עשר פסוקים לביאור הסוגיה. לא ניתן להסתפק בתיאור תמציתי יותר? תשובת הבורא לתביעתן - "כן בנות צלפחד דוברות" מושכת אף היא תשומת לב עם המינוח הלא שיגרתי, כן.
אגב, גם הַ הפי אנד שלהן דווח - חתונתן עם בני דודיהן. במה 'זכו' בנות צלופחד שעניינן הפרטי נידון לפרטיו בפני משה הנשיאים ולעין כל ישראל.
המדרש (ילקו"ש) מבהיר את התמיהות הללו במספר משפטים קצרים המתארים את התקופה שבה הן ניגשו אל משה אלעזר והנשיאים. דבריו הנפלאים מאירים את השיח הזה במימד שונה לחלוטין. להבנה מלאה כדאי לחזור במנהרת הזמן לסדר האירועים בשנת הארבעים לשהות בנ"י במדבר. (עפ"י רש"י בפרשת עקב פרק י' פס' ו'.)
בא' אב נפל דבר בישראל. משכין השלום האולטימטיבי הלך לעולמו. המשענת המשמעותית ביותר של כל איש ואישה זה ארבעים שנה, איננה. אהרן עולה להר ההר ואינו שב. ולא די שהוא כבר לא פה, נסתלקו עימו גם אלו שנתקבלו בזכותו, ענני הכבוד. המחיר היה מהיר וכואב מדי. הכנעניים יושבי ערד (עמלקיים מחופשים) מבחינים בהסתלקות העננים ופותחים מיידית במלחמה. למרות שההצלחה המפוקפקת של יושבי ערד (שפחה. אחת.) לא החזיקה מעמד והם נגפו עד החרמה, למלחמה הזו היו השלכות נוספות.
הפחד מפני הבאות שהווה מרכיב מרכזי בחיי דור המדבר, התעורר כעת במלוא עוזו. מאימת המלחמה החלה בריחה המונית שפסקה רק לאחר ששבו שמונה מסעות לאחור, בחנייתם במוסרה. המתנגדים לבריחה הספונטנית הזו, ובראשם בני לוי, ניסו לשכנע את העם לשוב, ומשלא הצליחו לשכנעם בטוב הרגו בהם והכריחום לשוב ממוסרה לחור הגדגד.
ובאותה העת, דווקא בזמן שהעם דורש "נתנה ראש ונשובה מצרימה", מופיעות בנות צלפחד ומכריזות בגאון: לא ראש ולא מצרים. ארץ ישראל. אין לנו ארץ אחרת. ההליכה הזו כנגד הזרם בעיתוי הזה - כשהפחד שולט והבלבול חוגג - עמדה להן, לבנותיו החכמות של צלפחד, לדורות. הן זכו ליטול שכר כולם. כנח בשעת המבול. כאברהם בדור הפלגה. ולוט בהפיכת סדום. "ותעמודנה לפני משה". בשעה שאמרו ישראל נתנה ראש, אמר להן משה: "והלא ישראל מבקשין לחזור למצרים ואתנה מבקשות נחלה בארץ? אמרו לו: יודעות אנו שסוף כל ישראל להתנחל בארץ. שנאמר: "עת לעשות לה' הפרו תורתך". אל תקרי כן, אלא: "הפרו תורתך, עת לעשות לה'."
כן. משיב הבורא, נכון. הן דוברות אמת. היא נמצאת איתן, ואף מפורטת לפרטים. לדורות. לא רק בשביל המהות. גם כדי ללמדנו על הרוח הנושבת 'מבין לשורות' של בקשתן הלא שגרתית. גדולתן היא בכך שהן ידעו לתזמן את בקשתן באופן מיוחד. כזה שמצביע על הכרה במשקלו המכריע של הרגע. מבלי לגרוע כמובן מעצם בקשתן – כניסה לארץ וקבלת נחלת אבינו - בראש מעיינינו.
- - - - - -
לימדו אותי בהחלמה להתפלל ולבקש מאבא אוהב שיעזור לי להתמקד בכאן ועכשיו. להתחנן אליו שאהיה נוכח במציאות, וכגיבוי לתפילה לייצר 'תנועה' אחרת בתוכי. בדרך כלל בכיוון ההפוך ממה שתכננתי לפני כן. תנועה של כניעה, 'ויתור'. לדוגמא על מבט. על מה שהתרגלתי לקחת ולמלא באמצעותו. כשעשיתי את שלי, הוא עשה את שלו. בכל פעם השתחררתי. בחסד, 'הזרם' לא שטף אותי. קיבלתי כח שלא להיגרר אחר הדחף.
לא תמיד ידעתי על זה ובטח שלא בהכרח תמיד הרגשתי בזה בזמן אמת, אך במבט לאחור אני יכול להצביע על רגעים שהשפעתם היתה מעבר לרגעים עצמם. תודה אבא עליהם ועל מה שלמדתי מהם.
לקריאת סיפורו האישי של הכותב
