מה אתם כל כך שמחים?
שמתי לב לתופעה משונה בקבוצות: השמחה. אנשים מדברים בקבוצות על הדברים הכואבים ביותר בחייהם. כשהם מצהירים "אני מכור" רואים את הכאב בעיניהם. ובכל זאת בסמול טוק שלפני הקבוצה, ועוד יותר בדיבורים שלאחריה, נוכחים בעיקר חיוכים, חיבוקים, ושמחה אמיתית.
למעשה, זה נגד לגמרי את הדמיון שהיה לי על קבוצות מכורים. תיארתי לי אותם יושבים בחדרים חשוכים וקודרים, כולם בפרצוף עגום ומלא כאב, מתבוססים ביגון ובצער. בפועל, כבר לפני הפגישה השנייה שלי בקבוצה הרגשתי שאני ממש מצפה לה ומתרגש לקראתה.
לשמחה מה זו עושה? מה כל כך משמח אותך שסיפרת שאתה מכור, ושאתה מלא פגמי אופי, ושאתה עלול ליפול ממש עוד רגע אילולא ה' בעזרך, ושאתמול כעסת על הילדים ושלשום מעדת באינטרנט ושיש לך המון טינות על ההיא ועל ההוא ועל ההם?
התשובה שקופצת מאליה היא שמשמח לפגוש חברים לדרך, שטוב לחלוק את הכאב עם מי שמסוגלים להבין אותו ולקבל אותו. שהקושי הגדול ביותר שלנו – הבדידות והסודות – סוף סוף נפתר.
אבל נדמה לי שיש פה משהו יותר עמוק. השמחה שאני חווה היא שמחה של שחרור גדול. יש לי משקל כבד על הכתפיים – התדמית שבניתי לעצמי ושאני צריך להתאמץ מאוד לתחזק. כל החיים אני עובד קשה שכולם ידעו כמה אני מוכשר וצדיק וכל יודע וכל יכול. ואם היו דברים שלא יכולתי – היה לי הסבר שלם ומסודר כמה הם אינם חשובים ולכן אינם שווים מאמץ. אין לי בעיה להודות שאני לא יכול לקפוץ בנג'י – זה בכלל לא חשוב, ונגד "ונשמרתם" וכו' וכו'.
אבל יש דבר אחד שאני לא יכול, והוא מאוד חשוב כי אני מרגיש כמה חיי תלויים בו. ואי היכולת הזו סותרת לגמרי את התדמית והאגו שלי. וככל שאני מתאמץ יותר להעצים את התדמית הזו, כך מתגבר חוסר היכולת שלו לגבי אותו דבר. פלא שזה כל-כך מכביד עליי ומאמלל אותי?
בקבוצה אני יכול סוף סוף לפרוק את המטען הזה. אני מרשה לעצמי להודות בתבוסה שלי. אני נכנע. אני חסר אונים. אני יכול להניח את ההר הגדול הזה שיושב לי על הכתפיים על השולחן, לשחרר את הכתפיים, ולהרגיש איך פתאום קל יותר לנשום, הראש מתרומם והרגליים מבקשות לפצוח בריקוד מאליהן... כן, התהליך כואב. המשקל לא סתם מונח על הכתפיים – הוא מחובר אליהן ודרוש ניתוח כירורגי עמוק כדי לפרק-לפרוק אותו. אבל בכל זאת בסוף יש הקלה ושמחה.
כשאני יוצא לחופשי מכבלי השעבוד לאגו, אני מבין פתאום שלא אני מנהל את העולם. אני מכיר בכך שהכול מאת ה'. שלא מגיע לי שום דבר, ולכן דבר לא חסר לי. שכל מה שיש לי הוא חסד ה' לא מובן מאליו בכלל. נו, אז איך אפשר לא לשמוח?
בקיצור, כנראה שתחושת השפלות והכניעה שהתכנית מטפחת אצלנו, היא גופא המקור לשמחה.
החלטתי לנסות להשתמש בשמחה כמדד לאיכות הכניעה. אם נכנעתי וזה הוביל לתחושה של הקלה ושמחה – סימן שהכניעה הייתה אמיתית. אם נכנעתי ורק הרגשתי יותר רע, זה כנראה סימן שלא באמת נכנעתי. שעסקתי בהלקאה עצמית, או ברחמים עצמיים, או במשהו חולני אחר, אבל לא בכניעה אמיתית.
