ידיעת המחלה איננה חצי תרופה
אז אני יודע שאני חולה, האם זה עוזר לי? אמממ, כנראה שזה עוזר אבל לא מספיק, בודאי שלא "חצי תרופה", אולי רבע. יש סיבה לכך שידיעת המחלה (שלי) איננה חצי תרופה והיא נעוצה בסוג המחלה. לא מדובר כאן על מחלה רגילה אלא על מחלה שהמאפיין הכי מרכזי שלה הוא ההכחשה, דהיינו שהמחלה עצמה משכנעת אותי שאני לא חולה. אז למרות שאני יודע היטב שאני חולה, אני לא מוכן לקבל זאת.
אשתמש בדוגמא ממחלה רגילה, כדי להבין את ההבדל בין ידיעה לבין קבלה. אדם נפצע בתאונה ל"ע, איבד את ההכרה וכשהוא מתעורר בבית החולים הוא נחרד לגלות שהוא איבד רגל, לא עלינו ולא על אף אחד מבני ישראל. הידיעה מגיעה מיד כיון שהוא מסתכל ורואה שהוא בלי רגל. אבל לקבל את העובדה שהוא נכה - זה כבר סיפור אחר לגמרי. אף אחד לא יכול לקבל דבר כזה מיד, ויש כאלו שלא מקבלים זאת אף פעם. אנשים לא יכולים לקבל בראש שלהם שמעכשיו הם הולכים לחיות חיים אחרים וכל פעולה הכי קטנה או גדולה תהיה שונה. לכל אדם יש בראש איזה דמות שהוא בנה והוא בטוח שהוא הדמות, וכעת פתאום הדמות התנפצה לרסיסים ונורא קשה לקבל דבר כזה.
הידיעה הברורה ביותר, לא מספיקה כדי לקבל את הדברים. מדובר בשני דברים שונים לחלוטין. ישנן עוד דוגמאות רבות לנושא הזה של קבלה. משפחה שנולד לה ילד עם תסמונת דאון, לא בהכרח מקבלת את העובדות. אנשים שאיבדו ל"ע בן, לא תמיד מקבלים את הדברים, ויש כאלו שהמשיכו לחיות באבל במשך עשרות שנים כשהם לא מוכנים להשלים עם המצב.
נכון שאי אפשר להתווכח עם העובדות, אבל גם לא חייבים לקבל אותם. מה ההבדל המעשי בין לדעת לבין לקבל? הבדל עצום. משפחה שקיבלה את הילד החדש, יתחייסו אליו באופן מעורר השתאות והערצה, ישמחו בילד למרות הכל, ויקבלו את הקשיים בשמחה עד כמה שניתן. שמעתי הורים שאומרים על ילד עם תסמונת שהוא מתנה נפלאה מאלוקים וכן הלאה. לעומת זאת משפחה שלא מקבלת את העובדה שהילד שונה, יראו אותו כעול גמור על צווארם ובמקרים רבים גם לא ידאגו לו בהתאם לצרכיו המיוחדים. אנשים שקיבלו את עובדת היותם נכים, עשו דברים מדהימים כולל מרתונים וקבלת מדליות בחלק הפיזי או שרתמו את הנכות לצמיחה נפשית ורוחנית מדהימה. הם לא נותרו שקועים בבעיה אלא קיבלו את המצב כפי שהוא והחלו להסתכל קדימה: מה עושים עם זה ואיך ממשיכים בחיים למרות הכל.
ומה אצלי? זה חמור הרבה יותר. נכון, בידיעה אני מודע לכך שאני חולה, וכשאני מפוקח ומסתכל על ההיסטוריה שלי - ברור לי שיש כאן בעיה. אבל עדיין זה לא אומר שאני מסוגל לקבל את העובדה שאני (כן אני, המוצלח והחכם וכו') חולה במחלה ואני סקסוהוליסט. זה ממש לא מסתדר לי לכתוב את זה ברזומה שלי. אני מכור? מה פתאום. מכור למין ולתאווה? אין על מה לדבר. ואם קשה לי לקבל את הדברים כמות שהם, הרי שהמחלה הזאת מקשה על הדברים כפל כפליים. שוב ושוב המוח החולה שלי מספר לי שבעצם אני אדם רגיל ונורמטיבי ואין לי שום בעיה.
וכל זמן שאני לא מקבל את העובדה שאני מכור - אין לי החלמה.
