הזמן שלנו לתת בחזרה

חברים יקרים,

כולנו חייבים המון לארגון שמור עיניך, חלקנו חייבים לו את החיים שלנו - פשוטו כמשמעו. בלי שמור עיניך, היינו עדיין סובלים לבדנו, בבדידות, מלאי אשמה ובושה, בלי לדעת שיש בכלל סיכוי, בלי לראות את האור בקצה המנהרה.

לא רק אנחנו חייבים לשמור עיניך, אלא גם בני נשותינו, הילדים שלנו, המעסיקים שלנו ואפילו החברים שלנו. כולם הרויחו כאשר "עלינו על דרך" או לפחות התחלנו תהליך של התמודדות עם התאווה.

עד עכשיו היה מי שעשה עבורנו, אבל כעת התפקיד שלנו לקחת אחריות.

בימים אלו נערך המדריך של שמור עיניך מחדש, כך שישקף את הנסיון של כולנו, החל מהמתודדים עם נפילות נדירות, ועד למכורים לתאווה. מושקעת מחשבה רבה בכך שהוא יתן מענה למתמודדים ברמת השונות, ויעניק תקווה לצד הדרכה.

שדרוג המדריך נעשה לאחר שדרוג המייל היומי לפני כחצי שנה, כך שכעת הוא מכיל הרבה יותר תוכן מגוון מחברים רבים, והוא מביא מידי יום החלמה ישירות לתיבת האימייל שלנו.

כדי שהפרוייקטים האלו יוכלו להמשיך, החליטו ב'שמור עיניך' לצאת במבצע התרמה של מאה חברים שיתנו סכום של 180 ש"ח, ובסך הכל נגיע לסכום של 18,000 ש"ח, עלות שדרוג המדריך והמייל היומי לשנה.

מאה שמונים ש"ח הוא סכום שכל אחד מאיתנו יכול לתת, ואם קשה למישהו לתת זאת בפעם אחת - ניתן לתרום בתשלומים. זהו המינימום הנדרש מאיתנו החברים, להכניס את היד לכיס, להוציא 180 ש"ח ולהעביר לשמור עיניך.

חברים, זהו הפרוייקט שלנו. בואו נעמוד באתגר בכבוד.

לדף התרומה לחץ כאן. או צור קשר במייל help@gye.org.il לאפשרויות תרומה נוספות.

נכונות לכפר

אני רוצה ליהנות בצורה מלאה מחברתם של ידידיי. אבחן את מערכות היחסים שלי עם האנשים בחיי. היכן שאגלה שפגעתי באחרים, אחפש את הנכונות לכפר על כך בפניהם.

 

'להיות' או לחדול - כעס

במאמר הקודם כתבתי לראשונה על המושג 'להיות'. הנושא רחב ולא ניתן להקיף את כולו במאמר בודד. לימדו אותי 'להיות' במגוון סיטואציות. במאמר הזה אתמקד באחת הסיטואציות השכיחות שיש - כעס. אדגיש שזו החוויה שלי. כדאי שכל אדם יתייעץ ויקבל הכוונה לפי המקום בו הוא נמצא.

מגיל מאוד צעיר חונכתי שכעס הוא דבר רע ושלכעוס זה 'לא בסדר'. בגיל הגן הוא היה 'פויה', וכשכעסתי נשלחתי לעמוד בפינה. בהמשך המורים הזהירו אותי שכל הכועס כל מיני גיהינום שולטים בו. והגהינום באמת ישלוט בי, שהרי כשכעסתי גם עבדתי עבודה זרה. כך למדתי להדחיק את הכעס. או יותר נכון להסתיר אותו. הבעיה עם הכעס שהוא חזק ממני ולא היה לי נוח איתו, אז ברחתי ממנו. השתמשתי כדי שלא ארגיש בו. זה עבד, 'למדתי' שניתן לשלוט בכעס, או אפילו לעצור אותו על ידי פעולה מבחוץ.

גם כשבאתי לתוכנית שמעתי את אותן הזמירות רק בלשון אחרת – "התמרמרות וסערת הרוחות לא היו בשבילנו". "עלינו להשאיר את הלוקסוס המפוקפק הזה למי שיכול לחיות איתו בשלום". "טינה = רעל", היא דומה לשתיית רעל ולציפייה שמישהו אחר ימות. האוחז בכעס דומה למחזיק גחל ביד כדי לזורקו הלאה. זכור, אתה הוא זה אשר נכווה. ועוד כהנה. נכון, כאן לא מבטיחים גהינום על כעס אבל עדיין גם פה הוא לא רצוי, קוראים לו 'רעל'... קלטתי שהבעיה שלי עם כעס לא נפתרה. במציאות היא אפילו התגברה. ככל שהתנקיתי, יותר כעסתי. הזעם פשוט התפרץ ממני. בחסד הבורא נעשה לי קצת סדר בבאלגן. מה שעזר לי היה 'לשוחח' עם הכעס שלי. כן, ללמוד אותו. להיות בו. אתפלל שיהא לתועלת.

הדבר הראשון שהייתי צריך לעשות הוא - להפנים שטינה היא ריקבון, ולהפריד בינה לבין הכעס. הטינה היא תמהיל של עבר הווה ועתיד, דמיון וחצאי אמיתיות, ובעיקר חוויה חסרת פרופורציות שמטעינה את עצמה בכל רגע נתון, ומספקת צורך חולני שלא קשור בהכרח לנשוא הטינה או לסיטואציה עצמה. למעשה זו 'העלאת גרה' של כעס עתיק ושנאה מצטברת. תחיית המתים של ארועים ישנים שנחווים מחדש ברגע שהחוויה 'קמה לתחייה'. הנזקים הפנימיים שהטינה מעוללת רבים. מעבר לבדידות, מרירות ושליליות - תכנוני הנקמה המפורטים והמחשבות על גרימת סבל לנשוא הטינה מייצרים אנרגיות הרסניות. לי, בתוכי. במוקדם ובמאוחר יהיה לעוצמה הזו גם ביטוי חיצוני, בדרך כזו או אחרת 'הצחנה' הזו תבוא לידי ביטוי. לא ניתן לשלוט בעוצמת הרגשות הנאגרת 'בסיר הלחץ' הזה, היא חייבת להתפרץ.

כעס במהותו אחר. אני חווה אותו בדרך כלל בעקבות אירוע נקודתי, והוא נמשך זמן קצר יחסית. המרכיבים העיקריים שלו הם עלבון ופגיעה. ביטויי הכעס שלי הם דרך עקומה לנסות ולהפסיק את הפגיעה – את הכאב. ניסיון לשלוט בו. מחשבה לא מציאותית שפעולה חיצונית תפסיק בעבוע פנימי. בשלב הזה כבר הבנתי שאם אלמד לכאוב נכון, לבטא את הכאב – כעס, באופן שאיני פוגע בעצמי או באחרים, אחוש הקלה. ולו בגלל שאפסיק לכאוב את זה שאני כועס.

ואז קיבלתי לראשונה את ההצעה 'להיות' בכעס...

'להיות' פירושו להתבונן מקרוב מבלי ליטול חלק בסיטואציה. נסה לשים לב בזמן כעס למה שקורה לך, תתחיל מהחלק הפיזי. בדקתי - חשתי את לחץ הדם עולה, ואת הנשימות מתקצרות. כפות הידיים נסגרו לאגרופים קמוצים, ושרירי הרגליים נדרכו. נהיה לי חם בפָּנִים ובמיוחד בצוואר. הרגשתי את השיניים נחשקות את הלסת ממש ננעלת, ובכלל את כל הגוף עובר למצב קשיח.

חוויה מדהימה. הרווחתי מיידית מהמיקוד במה שקורה לי בעת כעס - לא התפרצתי. הייתי כל כך עסוק בלחוות את מה שמחוללת הפגיעה בי שלא התפניתי כבעבר לניסיונות להחזרת השליטה או לפעולות תגמול. שלא אובן לא נכון, היה לי מאוד לא נוח. הרגשתי כאב נורא. המום מהעוצמה שלו נותרתי ללא תנועה. אך הבנתי, שהייתי. לא עשיתי מאומה על מנת להיפטר ממנו, נשארתי בחיים מבלי להילחם להתפרץ או להדחיק. התגמול הגדול יותר הגיע כעבור דקות נוספות. הכאב התפוגג וחלף. הפגיעה והעלבון חזרו לפרופורציות. נזכרתי מה באמת קרה (קצת עצמאות של דרדק בן שש) ויכולתי לבחור שלא לכסח כל מה שנמצא ברדיוס ת"ק פרסה. אלא לדבר על הכאב שלי.

בנקודה זו ארצה להדגיש שחלילה לי לכתוב ההפך מחז"ל, אך נראה לי שלא עלי הם כתבו. כמכור שקיבל בחסד הזדמנות שנייה עלי לפעול אחרת. רגע לפני שאיבדתי את חיי במאבקים, כשנעשיתי מודע לסבל הגדול ממלחמה, 'זכיתי' להכיר את נזקי הדחקת הכעס שלי, לי ולסביבתי. כשהתוודעתי לעוצמה שלו עלי ולאופן בו הוא משיב מלחמה שערה, היה עלי למצוא 'כביש עוקף' מיוחד. פטנט שיאפשר לי לא לכעוס. ובשביל זה הייתי צריך כן לכעוס. נכון. מבלי לעבוד עבודה זרה או להישרף בגהינום בגלל פרצוף סמוק וורידים בולטים.

המטרה שלי כיום היא להגיע 'לאיזון' ביחס לכעס. לזכור בזמן אמת שמה שאני חווה הוא כאב. הוא אמיתי 'ומותר לי' שהוא יהיה. לא להילחם בו. לקבל אותו. כשם שלא אומרים לילד קטן 'אל תפחד מהחושך', כך לא ניתן לומר לי אל תכעס. מה לעשות?! אני כועס. מאוד. בעיקר בגלל שאני תקוע איתו. וברגע שלמדתי להיות לידו, 'לשוחח' איתו ולשהות בו מבלי לתת לביטויים החיצוניים שלו - צעקות ואמירות פוגעניות – מקום, יכולתי לתת לאבאל'ה אוהב להיות איתי גם שם. אז קלטתי שזה שאכאיב למישהו אחר לא יכהה את הכאב שלי. כשאדבר עליו, כשאהיה בו, הוא יתפוגג.

משפט לסיום על כאב וטינה - אצלי הטינה נובעת מאירוע שלא כאבתי אותו נכון. עובש שביטוייו משוחררים ללא כיוון בתוכי, ומסתובבים בתוך מערכת הרגשות שלי ללא שליטה וללא הפסקה. הטינה נוגעת בכל כך הרבה מקומות בגלל שבמשך המון זמן לא עשיתי עם הכאבים שלי כלום והם נצברו. הדומיננטיות שלה מכסה על קשת רגשות נרחב ובמומחיות היא משתחלת לכל אחד מהם וממגנטת אותו אליה. הדפוס הזה מונע התפתחות של כל תנועה אחרת. זו הסיבה שאת הלוקסוס המפוקפק הזה כדאי להשאיר למי שיכול לזה.

מי יתן ונמצא אותו עכשיו.

צעד שמונה וחצי

צעד 'שמונה וחצי': "ביקשנו את הנכונות לסלוח לכל האנשים האשמים בעוולות האמיתיות או הדמיונות נגדינו וסלחנו לכל אחד מהם".

לעתים קרובות אנחנו קולטים שהאנשים שעשינו להם עוול אשמים בעצמם בעוול אמיתי או דמיוני נגדנו... אי-שם בין עריכת הרשימה לבין בקשת המחילה, ישנה דרישה בלתי כתובה שנסלח (אף שלפעמים נראה כי עלינו לבקש מחילה לפני שאנחנו יכולים לסלוח) אנחנו מגלים שאנחנו חסרי-אונים מול הטינה וחוסר היכולת לסלוח בדיוק כפי שהיינו מול התאווה, המין או התלות. מה עושים? מתרגלים את הצעדים על הנושא, כמו על כל דבר אחר.

אנחנו נוקטים את פעולת הסליחה... רובנו מעולם לא מרגישים סלחניים עד שאנחנו עושים את הפעולה הפנימית הזאת של ויתור על הזכות לנטור טינה. על ידי תרגול סליחה בלבנו בזמן שאנחנו חושבים על האנשים האלה, ואחר כך בקול רם, אנחנו סולחים לכל אדם ברשימה שלנו וממשיכים לסלוח להם בכל פעם שהטינה חוזרת. אולי נרגיש שהכרחי לסלוח ולהתפלל עד שנרגיש חופשיים מהטינה. הנכונות ומתנת האהבה אכן באות אם אנו מתמידים...

טינה ובני הלוויה שלה, עוינות וכעס, אינם רק סימני ההיכר של המחלה הרוחנית שלנו, אם איננו מוותרים עליהם, הם הופכים לחבוּת, לאחד המכשולים הגדולים ביותר שלנו. למה לסלוח? לדידנו זה פשוט מאוד. אם איננו סולחים, לעולם איננו משתחררים. אם איננו סולחים, לא סולחים לנו; אנחנו נשארים כבולים לעוולות שלנו, לא מסוגלים לשחרר את עצמנו, לעזוב את הצינוק האפל של עברנו ולצעוד אל אור השמש של האהבה. (צעד 'שמונה וחצי'  מתוך: הספר הלבן ו 12 ו 12)

* * *

'חידוש גדול' – עליך לסלוח. יופי, מה זה? איך עושים את זה? ועוד למי שירד לחיי? לכל אחד מהם? הסבירו לי שזה ויתור, ויתור על מה שאלתי, הסליחה היא ויתור על הזכות שלך להיפגע. או יותר נכון, ויתור על הזכויות המגיעות לך כתוצאה מהפגיעה שפגעו בך... אהה, אין לי 'זכות' כזו? יש לך, נעניתי, אבל מוצמד לה מחיר. אתה רוצה לשלם אותו? מחוסר ברירה עניתי שלא. טוב, אז איך משיגים את הויתור הזה? הקשיתי, אמרו לי תתפלל, תבקש למענם את מה שהיית רוצה לעצמך, התפללתי.

עדיין, בכל פעם שהרגשתי נכונות, 'הצודק' שבי התקומם... זה לא בסדר, בעצם הסליחה אתה נותן אישור שהוא פעל נגדך כשורה... וכאילו שצבר ביטחון, הקול הפנימי הזה התגבר והמשיך לטעון באופן מחלים... - לא, אתה כבר לא שטיח, עליך ללמוד 'להציב גבולות', זו ההחלמה שלך (!) בתוכי ידעתי שהשטויות הללו מומצאות על ידי האגו הפצוע בגלל 'שהאני' פגוע. חשבתי גם שהסיבה שאיני יכול לסלוח היא שדווקא שם כואב לי כל כך. אבל זה לא הסתדר עם מקרים כואבים אחרים שכן יכולתי לסלוח.

המשכתי לעשות את מה שהציעו לי - להתפלל ולעשות פעולות הפוכות מהרצון בשביל הסליחה.

פריצת דרך היתה ההכרה שהבעיה איננה עם הפגיעות, אלא עם העובדה שאני חי אותן מחדש כל הזמן. שאני מחפש 'צדק' (נקמה?!) אני הוא זה שמחזיק בהן – על ידי 'הויכוח' איתם בתוך הראש שלי, מצדיק מאשר ומפריך – כן, איני משחרר כי הן משרתות אותי – גורמות לי לחשוב ולהרגיש שאני טוב יותר. מוכן לתת להם 'לגור' (בחינם?!) בתוך הראש שלי כי זה אומר שבגללי הם עדיין בתוך 'המלכודת'... סיפרתי לעצמי שאני 'שולט' בזה... היה עלי לחזור לצעד השביעי, להתפלל לכח העליון שיקח ממני את הרצון לשלוט ואת העלבון ושיתן לי ערך אמיתי.

ו... נעניתי, זכיתי במתנה. פתאום יכולתי לוותר על העוינות, לקבל את המציאות כפי שהיא. הבנתי שבתוכי יש חלק שמאשים אותי במה שקרה איתי. מקום שמסכים עם מה שנאמר עלי, שחושב שזה נכון, או שהצורה שהתנהגו כלפי, היא בגללי ובאשמתי. למעשה פגעתי אני בעצמי, עלי לבקש סליחה ממני... וכשסלחתי לי, כשקיבלתי את עצמי, כשהפנמתי שאני הוא לא מי ומה שאחרים חושבים עלי ומתנהגים כלפי, היה לי יותר קל לקלוט שגם את הפגיעות ספג 'מישהו אחר', איש 'שהם' רואים, לא אני... לסיכום, אחרי שסלחתי לי כבר לא הייתי צריך לסלוח לאף אחד אחר...

רק להיום: אשאל את עצמי: אני סולח? מה אני עושה כדי לסלוח?

לא להיבהל

כן הוא ג"כ במלחמת היצר. שאע"פ שכל נסיון הוא בגדר ספק השקול אם הוא יצא המנצח או המנוצח, אעפ"כ ברור הוא שלפעמים היצה"ר ינצח אותו כיון שאין מלחמה בלי נפגעים. ואע"פ שאין זה פוטרתו מן הדין והעונש על כל מכשול, אמנם אין זה מגלה כלל על נצחון או חולשה של אחד מהצדדים, כי הנצחון האמיתי תלוי אך ורק בסופה של המלחמה, שמי "שמכריע" את המלחמה הוא המנצח, אבל במשך כל זמן הלחימה הרי זוהי הדרך שלפעמים הצד האחד מתגבר ולפעמים הצד השני מתגבר.

(מתוך הספר "והאר עינינו" מאת הרב יוסף שלמה גולדשמיט)