הצד הנפשי של ההתמכרות
בהמשך לפוסט הקודם שהסביר את מהות האלרגיה לתאווה, בכל זאת, יש הבדל בין האלרגיה שלי לתאווה, לבין האלרגיה אדם אחר לבוטנים. למען הדיוק, אין הבדל באלרגיה (חוץ מאשר בתוצאה) אלא שאצלי זה מסובך יותר כיון שאני סובל מבעיה שמורכבת מכמה בעיות.
האדם האלרגי לבוטנים שמבין שאין לו תרופה למחלתו, עדיין יכול די בקלות לשמור על חיים בריאים ומאושרים, כל זמן שהוא ישמור על כלל אחד פשוט: לא להכניס בוטנים לפה. לכאורה זה היה אמור להיות בדיוק הפיתרון שלי אם אני רוצה לשמור על חיים בריאים ומאושרים: לשמור על כלל אחד פשוט - לא להשתמש בשום טיפת תאווה.
אבל למרות שהוא מצליח בקלות - אני לא מצליח. הוא שמע את הרופא, הבין שזה מסוכן לו, ומאז לא נוגע בבוטנים, נקודה. גם אני יודע את העובדות ומבין היטב כמה זה מסוכן לי להשתמש בתאווה - אבל חוזר שוב ושוב לשימוש. אני מאוד רוצה להיות כמוהו ופשוט להפסיק, אבל אני לא מסוגל. השאלה היא כמובן: למה? מה ההבדל ביני לבינו?
האלכוהוליסטים הראשונים שהחלימו, הבינו שלמחלה שלהם ישנם שלושה צדדים. הצד הראשון הוא ההיבט הפיזי שזה האלרגיה עליה דיבר בפוסט הקודם, אותה אלרגיה שהיא בדיוק כמו אלרגיה לבוטנים או לגבינה או לפריחה של פרח מסויים. עד כאן, הטיפול בצד הפיזי דומה בדיוק לטיפול בכל אלרגיה אחרת, אלא שכאן נכנס ההיבט הנוסף: הנפשי, אותו היבט שמסבך את העסק מאוד וגורם לי להימשך לתאווה למרות הסכנה.
אם לא היתה לי אובססיה לתאווה, הייתי יכול לנהוג בתאווה כפי שנוהגים בבוטנים ופשוט להפסיק, אבל אצלי ההחלטה הזאת לא מחזיקה מעמד לזמן רב. כמובן שכאשר הכאב טרי והרגשות חדים, אני מחליט שלעולם לא אחזור לנפילות, אבל כאשר עוברים הימים, ההכחשה מתחילה לעבוד שעות נוספות, ובסוף למרות כל הידע המוקדם - אני פשוט עושה את אותו דבר שאני יודע בוודאות שיגרום לי כאב וצער, ויכול גם לעלות לי בשמי הטוב, באשתי ובילדים, במקום העבודה שלי וכן הלאה.
אני לא יכול להפסיק רק בגלל ההבנה שאני אלרגי לתאווה, כיון שיש לי הפרעה נפשית שגורמת לי לפעול בניגוד למה שאני מבין, בניגוד למה שטוב לי, בניגוד למה שבריא לי. ישנן הרבה הפרעות נפשיות כאלו, כמו אנורקסיה בה אדם מרעיב את עצמו (לעיתם למוות) וכמו הפרעות נפשיות רבות אחרות.
לקריאת סיפורו האישי של הכותב לחץ כאן
