הצד הרוחני של המחלה
אז דיברנו על האלרגיה לתאווה, אותה תגובה לא נורמלית שמתרחשת אצל המכור, שבשונה מאדם רגיל טיפת תאווה עבורו היא בהכרח תביא לנפילה. דיברנו גם על האובססיה, הצד הנפשי של ההתמכרות, אותו עיוות מחשבתי שגורם לנו לחזור שוב ושוב אל התאווה למרות שאנחנו יודעים מה תהיה התוצאה ולמרות שאנחנו לא רוצים בכך.
אבל אם רק בכך היו הדברים אמורים, מדוע טיפול פסיכולוגי רגיל לא יהיה אפקטיבי? הרי ישנם הרבה סוגים שונים של הפרעות נפשיות, שכולם מטופלים במידת הצלחה כזו או אחרת על ידי אנשי מקצוע. מקרים אחרים מצריכים התערבות פסיכיאטרית וגם כאן כדור יכול לעשות את העבודה. אז למה מכור לא יכול פשוט ללכת לטיפול פסיכולוגי או לקחת כדור מפסיכיאטר והכל יבוא על מקומו בשלום?
כאן נכנס הפן השלישי של מחלת ההתמכרות, אותו פן שעליו מבוסס הפיתרון לכל שלושת הצדדים, כולל הפיזי והנפשי: מדובר במחלה הרוחנית ממנה סובל כל אדם המכור לתאווה.
מה הכוונה מחלה רוחנית, ואיך אפשר לומר ליהודים מאמינים שהם חולים במחלה רוחנית בזמן שהם מתפללים שלוש תפילות ביום, לומדים ועוסקים בגמילות חסדים? אלו הן שאלות טובות שמעסיקות כל מכור שמגיע להחלמה ושומע על "מחלה רוחנית", כיון שאצלנו רוחניות היא בעצם מילה נרדפת למילה דת. נכון שהשימוש בתאווה הוא איסור על פי ההלכה, אבל לא לכך הכוונה בצד הרוחני של הבעיה, וגם הפיתרון הרוחני לא תלוי ביותר שעות לימוד או הידור יותר בקיום מצוות.
רוחניות היא המשמעות של הדברים, הרוח של המעשה עצמו. אפשר לחיות חיים שלמים של קיום תורה ומצוות ושמירה על קלה כבחמורה, אבל לעשות את זה מבלי הרוח של הדברים, בלי הפנימיות. לעומת זאת ישנם אנשים שאינם מקיימים מצוות אבל הם אנשים רוחניים, הם מחוייבים לעקרונות שלהם, הם מוכנים ללמוד מהעבר, לוותר למען מטרה גדולה מהם וכן הלאה.
הצד הזה של ההתמכרות הוא הצד הכי מבלבל, ופעמים רבות קשה לנו להבחין במחלה הרוחנית שלנו עד שאנחנו לא מתחברים עם חברים אחרים שנמצאים במצב שלנו ושומעים אותם משתפים על כך בפתיחות, ואז לאט לאט אנחנו מבינים על מה מדברים ומתחילים לזהות אצלנו את החוסר הזה ברוחניות. לכן לא כל כך נוגע ההבנה כאן מה בדיוק חסר לנו, ויותר חשוב להבין שיש צד כזה לבעיה שלנו, והפיתרון עצמו מתבסס עליו.
