למה להפסיק?
למה באמת להפסיק להשתמש בתאווה? זאת לא שאלה רטורית אלא שאלה רצינית ביותר, ועד שלא תהיה לנו תשובה טובה עליה - לא נוכל להתקדם הלאה. התשובה לשאלה הזאת היא בעצם החלק השני של הצעד הראשון "אבדה לנו השליטה על חיינו", במובן הכי פשוט שלו (לפני ההסברים והפשטים שאנחנו יכולים להכניס לזה בהמשך הדרך).
כדי להתחיל בהחלמה אנחנו נדרשים להודות בפני עצמנו בשתי עובדות:
א. אנחנו חסרי אונים מול התאווה.
ב. אבדה לנו השליטה על חיינו.
את החלק הראשון כבר הבנו כאשר ראינו כמה אין לנו סיכוי מול התאווה, וגם כאשר הבנו מה המחלה עושה לנו, ממה היא מורכבת ולמה כל כך קשה להתמודד איתה. כעת הגיע הזמן להפנים את החלק השני, ולהודות שאבדה לנו השליטה על חיינו. כאשר נודה בדבר מזעזע שכזה, נהיה פתוחים ומוכנים לעשות הכל, ואז נוכל להתקדם אל עבר הפיתרון. אם לא נפנים שאבדה לנו השליטה על החיים - לא נחלים, גם אם נפנים לחלוטין שאנו חסרי אונים מול התאווה.
זאת הסיבה בגללה מציעים לנו לכתוב את הצעד הראשון שלנו, שזה בעצם לכתוב את ההיסטוריה שלנו מול התאווה וההתמכרות, אבל עם דגש על ההשלכות והמחיר ששילמנו ואנחנו עדיין משלמים בגלל השימוש בתאווה. אנחנו לא סתם מספרים סיפור יפה שלא נוגע לנו, אלא עושים חשבון נפש שבו אנחנו שואלים את עצמנו מה הפסדנו בגלל התאווה? לא משנה כעת מה הסיבה בגללה רצינו להפסיק בפעם הראשונה, משנה מה המחיר הנוכחי.
אבל בשלב הזה בדרך כלל צצה בעיה. הענין הוא שאנחנו סובלים מהכחשה והונאה עצמית, ולכן רובנו כאשר הגענו לנקודה הזאת לא באמת חשבנו שיש לנו בעיה נוספת חוץ מאשר התאווה. הרי הצלחנו לשמור על חזית חיצונית נורמלית, המשפחה שלנו בדרך כלל לא התפרקה, ולא היינו זרוקים חסרי בית עם בקבוק אלכוהול ביד. "בסך הכל" אנחנו מאונני מקלדת וצופים בפורנו... נכון שזה גורם לי כל פעם הרגשה נוראית, ריקנות, תחשות אשמה, בגידה, פחד, ותיעוב כלפי עצמי, אבל זה הכל.
אז זהו שלא. אם נבדוק את עצמנו לעומק וניעזר בנסיונם של אחרים, נוכל לראות את התמונה המלאה. המחיר כולל את הנזק הנפשי שלנו (הרגשות השליליים שמלווים אותנו), הנזק הרוחני שלנו (הניתוק מעצמנו ומאלוקים), הנזק המשפחתי (ריחוק מהאישה והילדים), הנזק הכלכלי (אלפי שעות מבוזבזות) וכן הלאה ניתן להמשיך בכל שטח של החיים שלנו. פתאום מתברר שאותה אוננות איננה סתם אוננות, מדובר על תופעה שהורסת אותנו מבפנים וגורמת לנו נזק עצום.
(ניתן להיעזר בספירת המלאי בלינק הבא)
פתאום אנחנו מבינים שיש כאן עסק רציני. לא מדובר רק על רצון להפסיק לעשות עבירה, ממש לא. מדובר כאן על מחלה שמאיימת להרוס לי את החיים. ככל שאנחנו משקיעים יותר בבדיקת ההשלכות של השימוש בתאווה על החיים, אנחנו מגלים יותר נזק, אבל גם מבינים דבר נוסף: אנחנו מבינים שהמצב רק יילך ויחמיר. כל נזק שכבר ספגנו, יהיה רק יותר גרוע כאשר יעבור הזמן. לדוגמא אם כעת אני מרגיש פיצול אישיות וגועל מעצמי, הרגשות האלו רק יחמירו ככל שאמשיך להשתמש, כי אם בתור אבא אני מרגיש נורא כשאני צופה בפורנו, איך ארגיש בתור סבא צופה בפורנו?
תמונת המצב העולה מהצעד הראשון אינה נחמדה. היא מציגה לנו את עצמנו במראה בצורה אמיתית, ומסתבר שנדפקנו ובאמת אבדה לנו השליטה על חיינו. לא משנה אם רק אוננו או רק צפינו בפורנו או שניהם, אין לכך משמעות. מה שמשנה זה רק שני דברים: א. שאנו חסרי אונים מול התאווה. ב. ש(כתוצאה מכך) אבדה לנו השליטה על חיינו.
