הר הגעש הפנימי שלי - על ריצוי ופחד
בעבר, הייתי הר געש. אבל הר געש שמתפוצץ רק כלפי פנים, זאת אומרת לפעמים גם כלפי חוץ, אבל לא תמיד.
אדגים: אני עושה מה שאשתי אומרת, מתפוצץ מבפנים, ומתי שהוא איך שהוא אני מתפוצץ ומפיל עליה את כל 'התיק', אצלי זה לא תמיד צריך להיות הר געש שמתפרץ, זה יכול להיות חוסר סבלנות, תחושה של מחנק, ניתוק, תחושה של חוסר אמפתיה. כל משפחת הרגשות הזו, וכמובן משפחת הרגשות החריפה יותר: כעס, קוצר רוח, עצבנות, טינה, עלבון, מסכנות, העיקר הוא הפער בין 'הבחוץ' ל'בפנים'.
בשנה וחצי האחרונות למדתי שיש קשר הדוק בין המצב הזה לכל היכולת שלי להיות חלש ליד אשתי.
היא תמיד הייתה אומרת לי: אז תגיד שקשה לך, תדבר, תבקש, למה אתה מצפה שאני אדע ואז כשאני לא יודעת אתה עצבני.
הקושי להיות כנה, פתוח, גלוי, לדבר את הרגשות שלי - קשה לי, מלחיץ אותי, עצוב לי, זה קשור/לא קשור אליך, מושלך החוצה:
כעת ברור לי שכל אדם סביר, ובייחוד אשתי, שמכירה אותי כל כך טוב, אמורה כבר לדעת שאני בקשיים וכו', וכל הבעיה היא אצלה: היא לא רגישה, לא קשובה, לא מבינה, לא רואה אותי ממטר, מרוכזת רק בעצמה.
הפרדוקס מופיע כאשר ישנה התנגשות בין קושי שלה לקושי שלי: אני כל כך מרוכז בקושי שלי, שאני בכלל לא מרשה לה להביע קושי, איך היא יכולה לא לראות את הבעיות שלי? איך היא יכולה? איזה ריכוז עצמי יש לה? פשוט עיוורת!!!
הבעיה, כמובן, לא נגמרת שם: שהרי גם אם אני מתחיל לכעוס, אני מרגיש דחף כפייתי להיות בסדר, אני לא יודע לעמוד על שלי, להסביר, להבהיר, להדגיש. לא, אני מפחד שהיא תדחה אותי, אני מרגיש אגואיסט ומגעיל - מה, אני לא חושב עליה? הרי באמת צריך לעשות, צריך לעזור, והילדים... אז אני עושה מבחוץ את 'מה שצריך', אבל בפנים אני משתגע.
ומתי שהוא כל זה מתפוצץ, או עלי (שימוש) או עליה (כעס חסר פרופורציות, טינה, והכי גרוע רחמים עצמיים - אשר מכונים בספר הלבן: 'אוננות רגשית').
זהו התהליך שגיליתי שעובר עלי.
כאשר התחלתי לטפל בחלק שלי, התחלתי לדבר עם אשתי, לספר לה שקשה לי, זה היה כמו קריעת ים סוף, הרגשתי מושפל, חנוק, אגואיסט, אבל לראשונה הייתי כנה. ולראשונה אפשרתי לה לפרגן לי ולא רק לחשוש מתגובתי. אפשרתי לעצמי לא לרצות אותה, ובכך אפשרתי לי להעניק, להרגיש ראוי. זה לא קל, זה דרש הרבה עבודה בקבוצה. עדיין, עד היום, אשתי יכולה לומר לי שאני לא משתף, ועדיין אני מתקשה לומר שאני חלש.
בכל אופן, אסיים בציון הפרדוקס: עד שהתחלתי את התוכנית הרגשתי אדם שפל ובוגד, אבל לא הרשיתי לעצמי להודות בכך, וממילא להודות בכל גילוי חולשה שהיא. כשהובסתי, כשגיליתי שאני אכן חסר אונים אל מול התאווה, התחלתי להרגיש לא כל כך שפל ולא כל כך בודד, ואפילו בן אדם אהוב, וממילא הייתי יכול להודות בחולשתי כלפי אלוהים ואדם. הפרדוקס הוא שכעת, אני לא מרגיש שפל ובוגד, למרות שאני מודה בפה מלא בכל הדברים שבעבר הייתי בטוח שאם אודה בהם אגדיר את עצמי ככזה, כיצד? התקשרתי דרך החברים והתוכנית, לאלוקים.
