מה עוזרת הקבוצה?
תכל'ס, אתה אומר שעברת את גבול העזרה האנושית, שרק כח עליון יכול להועיל לך, כי בשורה התחתונה אין וגם לא יהיה לך כח מול התאווה, אז בעצם כל הקבוצות האלה הם סתם. אה? חברים? בשביל זה אפגש עם כל ה... לא תודה. חוצמיזה, יש לי. אני לא מהבודדים. תמיד הייתי חברותי, אז נכון שיש דברים שאני לא יכול לדבר איתם עליהם, ואולי היה לי יותר נעים אם הייתי יכול לשוחח מדי פעם עם מישהו, אבל את זה אני יכול לעשות גם באחד על אחד... מחיר החשיפה לא שווה לי את זה. ת'אמת, מה אתה מקבל בקבוצה?
כך שאל אותי חבר חדש. באתי לענות, להשיב לו 'מנה אחת אפיים', להצביע בפניו על הכשלים החברתיים והתקשורתיים שהייתי ער להם אחרי חמש דקות של שיחה איתו, אך בחסד, בלמתי. הייתי נוכח. זכרתי בזמן אמת את מה שאמר לי הספונסר – כל אדם, אירוע, הוא 'מכתב', יש לו מסר. אפשר להפיק ממנו תועלת. החלטתי לפתוח את 'המכתב' – הוא נשלח אלי לנער אותי, כדי להבהיר לי מה מצאתי בחברותא. רשמתי למעני ואני מתפלל שיהא לתועלת גם לכם.
מצאתי בחברותא - יד אוזן ולב.
יד - 'מה שנדמה בתחילה כקנה סוף דק נתגלה כידו האוהבת ורבת הכח של אלוקים'.AA) עמ' 27) כמה שזה נשמע פשוט, זה לא. עצוב עייף ומבולבל הצטרפתי לשני חברים והקמנו קבוצה. לא יציבה בלשון המעטה. קשיי תחילת הדרך הציפו את הבעיות האמתיות של כולנו בכל רגע נתון. כל שינוי במצב הרוח – והיו הרבה מאוד שינויים כאלה במהלך היום - טלטל את הסירה הרעועה הזו כהוגן. ברגעים שלא היה לאן לברוח, כשניסית ולא הצלחת לקפוץ החוצה מהעור שלך, ידעת שיש מי שיוכל לקבל אותך.
לא היו הרבה חברים, בטח שלא עם 'ימבה' ניקיון, אבל מי שהיה, חווה המון 'יחד'. כל מי שפחד להישאר בחברת עצמו וביקש עזרה, מצא בסופו של דבר את מי שהיה מוכן 'לסבול' אותו בחברתו... סוגיה בוערת ובעייתית במיוחד בימי הבראשית היתה היכן למצוא מועמדים נוספים לקבוצה... נסענו לפגוש בכל שעה ובכל מרחק כל מועמד חדש לקבוצה... אגב, 'פגישת מצפון' (קבוצה ייחודית שבה מכורים מעלים הצעות, מקיימים דיון ומקבלים החלטות בהצבעה) שלימה יוחדה להצעה – "איך לדוג מכורים מהצ'אט"... בער לנו להעביר את זה הלאה. לחפש ידיים נוספות ובעצם להושיט יד... והאמת, המון ידיים נמצאו שם. אחת אל אחת הן חוברו לזרוע איתנה. התוכנית כפי שאנו מכירים אותה כיום.
אוזן – לקבוצה יש אוזן. גדולה. אין מה שלא נכנס לתוכה. אחרי שנים של שתיקה, מאונס ומרצון. נפרץ לי הסכר. צונאמי של מילים פרץ את מחסום פי. פטפטתי את עצמי לדעת מול כל מי שאפשר לי זאת. והחברים אפשרו לי, הקשיבו לנשמתי. פשוט שמעו את הסיפור שלי (יחד עם ההמצאות, עיגולי הפינות, וההאדרה העצמית) לא שפטו העירו או התקילו אותי עם מה שאמרתי קודם, לראשונה בחיי נתנו לי לדבר, בלי פחד. על הכול. ניצלתי את ההזדמנות, לפעמים גם באופן שגוי. למרות שלא הבנתי נכון את הערך של השיתוף היעיל והמועיל, מצאתי אוזניים קשובות, ששמעו הכל. לא ביום, בתהליך. אם בתחילה הדופק של טס למעלה בכל עת שהסבב התקרב אלי וכשדברתי לא היה לי מושג מה אמרתי, בהמשך זה זרם לי הרבה יותר. תארו לעצמכם שיכולתי לדבר מבלי לרשום ראשי פרקים מראש...
ולב - הבינו אותי, לא התייחסו אלי כאל מצורע. די מהר הרגשתי מקובל. לא כמי שעבר התמחות זריזה בתורת הנסתר, אלא כשייך לאנושות. חייכו אלי והראו לי חיבה מהי, ובכך לימדו אותי לאהוב אותי. כשנתקלו בחומות החשדנות לא נסוגו, ניסו לכל הפחות לגרום לי להאמין שהם אוהבים אותי. עקשן כפרד, חשדן למוד אכזבות, לקח לי זמן להאמין, כששמעתי לראשונה את המשפט – "נאהב אותך עד שתאהב את עצמך", המהמתי לעצמי שטויות. אבל זה היה רק בגלל שאני לא אהבתי את עצמי. הזמן עשה את שלו יחד עם החום שחדר מבעד לחומת הציניות הקרירה ולאט אבל בעקביות הוא המיס את הקרח גרם לי להתקלף.
אז להבא, אם מישהו שואל אתכם, 'בשביל מה לי ללכת לקבוצה חיה', תגידו לו שיש מי שמצא שם יד אוזן ולב.
לקריאת סיפורו האישי של הכותב לחץ כאן
