| החלמה בפרשה |
 |
|
כח הדמיון
מאז ומתמיד אהבתי לדמיין את עצמי חי בתקופת יציאת מצרים קריעת ים סוף, והזמנים שאחר כך, קירות המים השקופים עם כל מה שניבט מהן עצרו את נשימתי, ההליכה באדמת הטרשים, בחיפוי ענני הכבוד מכל עבר קסמה לי, הייתי מוכן לתת המון בשביל לראות את ישור פני השטח מלוא האופק על ידי עמוד הענן, לא נראה לי שהייתי מוכן להירדם כשעמוד האש היה נכנס לפעולה..
סביר להניח שהייתי הראשון שספר את שבעים התמרים שהיו בנווה המדבר אילים, רעדתי מהקולות ובאותה העת, ההר הֶעָשֵן מיגנט אותי (אבא משך באוזני ומיסמר אותי למקומי שלא אעבור ואחצה את הגבול הבלתי נראה?!) אני מאמין שהייתי המום מרציחתו של חור, ריחוף העגל וניפוץ הלוחות, את החוש הטכני רכשתי מהתבוננות ארוכה בבצלאל ואהליאב.. לא ישנתי הרבה, וגם כשכן, לא היה מי מבין דרי האוהל שהיה מזנק מעל ליצועו לפנַי בחיפושיו אחר הדק המחוספס, ולא, לא הייתי מהממעטים, בטוח היו לי הרבה מעבר לעשרה חמרים של שליו..
כסקרן בלתי נלאה כנראה שגם ביקרתי את מרים הלבנה מצרעת מחוץ למחנה. כולל טעימה הגונה מענבי הענק שהביאו איתם המרגלים, לא היה סיכוי שאוותר על תיזוז בין 250 מקריבי הקטורת לאוהלו של אבירם, תוך ניסיון לחפור את דרכו החוצה של דתן אחרי שהקרקע סגרה עליו, התכנון המקורי שלי היה להתגנב אל המערה כשמשה ואלעזר עלו עם אהרן בדרכו האחרונה, אין מצב שהייתי מפספס קריסתו של עוג עם ההר ואת הרומח של פינחס כשזמרי וכזבי מתפתלים עליו...
ללמוד תנ"ך אהבתי תמיד, מקטנות, גם בזמן השימוש המאסיבי (מצאתי קרקע נרחבת לשימוש 'בסיפורים המעניינים') למעשה בדמיוני הפלגתי את שימושַי עד אין קץ, לא פעם חציתי את הגבול והפכתי דמיון למציאות מחרידה ששדדה ממני כל פיסת אנושיות בסיסית. בהגיעי לתוכנית הייתי אפוף דמיונות, רובן המוחלט עם פוטנציאל הרסני, ואז זכיתי להכיר את מה שכותב הרב דסלר זצל (מכתב מאליהו ח"ד עמ' 251 ציורי הלב) שכח הדמיון המופעל מהשכל יכול לשבר את מחיצות הברזל העומדת בינינו לה'..
אהה, במקום שהדמיון ימלא את מקומו ותפקידו של השכל, השכל הוא זה שיפעיל את הדמיון, כמו בנחש הנחושת שעשה משה. דווקא מנחושת כי ככל שהציור שלם יותר הוא פועל יותר על הלב, למרות שכל פסיכולוג מתחיל היה אומר על עשיית הנחש – חוסר אחריות ממדרגה ראשונה – לא מתמודדים עם טראומה על ידי חשיפה מהירה למחולל הטראומה, ריפוי אמיתי יכול להתרחש רק כשתתבטל העליונות ויופחת הפחד, וכאן הריהו מועצם לדרגת קביעת חיים ומוות..
אגב, הרמב"ן באמת מבאר שזו בדיוק הסיבה בשלה הוא נוצר, להגדיל את הנס - כי הוא מדרכי התורה שכל מעשיה נס בתוך נס, תסיר הנזק במזיק, ותרפא החולי במחליא - כך המתיק משה את המים במרה, ואלישע את מי מעיינות יריחו על ידי המלח.. אף חזקיהו המלך נרפא מהשחין על ידי שרף של תאנה. וכמו העץ המלח והשרף אין בנחש הנחושת עצמו סגולה כלשהי, מלבד מה שניתן לראות בו כשמביטים 'בציור' באופן הנכון. בדורו של חזקיהו נכתת הנחש באופן בזוי ונקרא נחושתן כי הביטו בו עקום – הפכוהו לעבודת אלילים. יחסו לו כוחות שאין בו. ציירוהו לא נכון. מה שהיה טוב לדורו של משה, נס בתוך נס, הפך לאבן מכשול גדולה ביותר בדורו של חזקיהו.
כוחו של הדמיון הנכון המופעל על ידי השכל הוא בכך שמשעבד הוא את הלב לאבאל'ה שבשמים.
* * *
וכשתבוא מחלתנו ותשכנע אותנו שאיננו מסוגלים, לא יכולים ללמוד, לעבוד, ולהשאר נקיים. שלא ניתן לוותר ולהתפשר בבית, עם החברים... כשהקול הפנימי יטען שהחלמה היא רק לבעלי אופי כזה או אחר, לי זה לא יצליח! אני לא מסוגל, מה, לבקש סליחה, ממי? נתחנן למי שלו מלוא הכח לעזרה. והוא יתן אותה. כי עם ישראל לא ניצח את עמלק בזכות כשרונותיו של משה, בזכות כח הזכרון שלו, או האופי שלו. או ידיו המורמות אל על...
משה רבינו ניצח לעם ישראל את המלחמה ההיא וכל האחרות על ידי תפילה, התרפקות מול אביו. ככלל הוא הגיע לאן שהגיע בזכות התפילה, שלו, של אבא עמרם, ואמא יוכבד, והאחות מרים, וכשלא קיבל את משאת נפשו, עמד והתפלל הפציר והתחנן 515 הפצרות בתפילה.
ומה שהיה טוב לו, טוב גם לי, אפציר אתחנן ואתרפס שיתן לי את השכל להפעיל את הדמיון, לצייר את הציור, לשבר את המחיצות.
לקריאת סיפורו האישי של הכותב
|
