רוחני, תורני ומה שביניהם
נשאלתי על ידי מספר אנשים, בפרטי ובתגובה לפוסטים מהימים האחרונים, היכן המקום של 'התורה' בתוך כל השינוי הרוחני.
השאלה מהי הרוחניות של התורה היא שאלה עתיקה מאוד.
התורה, כידוע משופעת במצוות, ומדוע איננה משופעת ברוחניות המצויה בשפע בכתבי חז"ל וגדולי ישראל שבכל הדורות, מדוע אינה רוויה בהתגלויות נבואיות כחזון יחזקאל וישעיהו, מדוע חסר בה לכאורה הדגש המוסרי והערכי המופיע בנביאינו (דירשו משפט אשרו חמוץ...).
שאלות אלה ליוו את עולמם של חכמינו שבכל הדורות מאז ועד היום. תשובות רבות ניתנו לשאלה, והמענה לה מגוון ונרחב - החל מהתשובה שהרגיזה רבים בשעתו של הרמב"ם במורה הנבוכים, שמצוות התורה הם רק האמצעי להביא את כלל הציבור היהודי אל ההשכלה האלוהית, דרך תפיסתו של הרמח"ל שהמצוות הם הדרך להגיע אל הקדושה והחסידות, ועד לעמדתם של אדמו"רי חב"ד (אשר נפש החיים, בהקשר זה קרוב אליה ביותר) שקיום המצוות הוא הוא הדבקות, אלא שאין מרגישים זאת בחוש (ועל כן יש לעבוד על ההרגשה ולא לשנות את המצוות).
כאשר אנו באים לחשוב על היחס בין רוחניות לבין קיום מצוות, אנחנו צריכים קודם כל לחשוב כיצד אנו מבינים את קיום המצוות שלנו. רק אחרי כן, נוכל להבין מהו התפקיד שקיים לשנים עשר הצעדים בעולמנו הדתי, מכיוון שהדעות חלוקות, ואין מטרתי להכריע ביניהם, אציג רק את הגוונים השונים בהם עשוי הקונפליקט להתבטא (ההצגה פשטנית והיא לצורך הבהרה בלבד):
1. חסיד חב"ד (וכל יהודי החי עם תפיסה דומה, אני משתמש בחסידות חב"ד כדי לחדד את הטיעון), התופס את המצוות כמגע ישיר עם הבורא יתברך, איננו שואל את עצמו, בשעת קיום המצוות האם הוא מרגיש קדושה, את הרגשת הקדושה הוא משאיר לחסידי פולין, את הדבקות ברצון ה' הוא מוצא בעשיית המצוות. אלא שעדיין הוא כמה להרגשת הקדושה. לשם כך, מבהירים אדמורי חב"ד ישנם דרכים שונות ומגוונות (התבוננות, התוועדות, זיכוי אחרים ועוד ואכמ"ל). כיצד 'רוחניות' שאינה קשורה למצוות משתלבת בתוך עולמו הפנימי? מהי ההחשיבות של חוויות רוחניות שאינן קשורות למצוות? שאלות אלה ודומות להן צצות בעולמו, וברור כי בתוך תמונת עולמו של מכור שהינו חסיד חב"ד יש כמעט סתירה - הכיצד הרוחניות יכולה 'לעקוף' את הנתיב בו מצעידות אותו המצוות? מהי הדבקות דרך הצעדים, מהו היחס בינה לבין הדבקות המושגת על ידי קיום המצוות?
כדי לא להישאר במתח, התשובה הנפוצה בה נתקלתי בהקשר זה היא שהצעדים מספקים את התשתית, את דרך הארץ שנהרסה על ידי המחלה, התורה את הקדושה. אלא שלא ניתן להגיע לקדושה כאשר כל 'דרך הארץ' שלי מקולקלת. למרות שיש מה להרחיב בהקשר זה, אני חושב שסוד הכניעה עשה סוד טוב ממני, כאשר חילק בשם הרב טוורסקי בין דתיות לבין רוחניות (מזכיר: יש אנשים רוחניות שאינם דתיים ואנשים דתיים שאינם רוחניים. המטרה היא להיות דתי רוחני, התוכנית מספקת דרך רוחנית, התורה והמצוות את הדת).
2. השאלה קשה יותר כאשר אדם מחזיק בתפיסה נגטיבית: משמע תפיסה הסבורה שאין שום רוחניות מלבד זו העוברת דרך התורה והמצוות. (תפיסה זו, אגב, יכולה להשתמע מתמונת העולם של חסידי חב"ד, אך לא להרבות במחלוקת באתי ועל כן אתם לחבדניקים שביננו לחשוב על כך לבד). מקומם של 'הצעדים' בהקשר זה, מחייב, אם כך, עיגון בתוך עולם התורה והמצוות, יהיה צורך לעשות להם את מה שהגדיר הבעש"ט - 'הכנעה, הבדלה והמתקה', לבודד אותם למרכיבים, לבחון אילו מרכיבים מתוכם שייכים במקורם לעולם הקודש ואילו הם תוצאה של השפעות חיצוניות, ולהבנות מחדש את הצעדים באופן 'יהודי' יותר. על פי הבנתי, זו הביקורת של הרב גינצבורג על 'הצעדים'. לדבריו, רוחניות שאינה מושתתת על עולם הקדושה הינה שקר וזיוף, אשר על כן, יש צורך בתהליך 'בנייה' אחר, אותו הוא אכן מציע לתלמידיו. (הרצאה על כך אף ניתנה ביום עיון על ידי הרב יצחק שפירא, ההרצאה מצויה באמתחתי וכל הרוצה לשומעה שיפנה אלי בפרטי).
תשובה של איש צעדים האוחז בכיוון זה עשויה להיות אף היא בכיוונים אותם תיאר סוד הכניעה - מה בצעדים איננו יהודי? הווידוי? חשבון הנפש? התלות באלוקים? וכך, אם נעבור צעד צעד ניתן לראות (כפי שאף עשה הרב מישיבת 'אש התורה' במאמר שהתפרסם בחילופי הדברים בשבוע האחרון) כיצד יש לו שורשים בתורתנו ובהדרכת חז"ל. הבעיה היחידה, נשארת הצעד הראשון. כאן, אכן אם לא מקבלים את תפיסת 'המחלה', נתקעים בקיר אידאולוגי אשר יש לו ניחוחות נוצריים - התפיסה שהחטא אינו יכול להשתנות וכל מה שנשאר הוא לקוות לחסדי האל מזכירה את הביטויים המופיעים בצעדים. להבנתי, רק קבלת 'המחלה' מנטרלת את ההקשר הדתי, וממילא הופכת את שאלת 'החטא הקדמון' לחסרת רלוונטיות (וכבר הארכתי על כך בפוסט אחר).
3. קונפליקט דומה אבל שונה נמצא אצל תלמידיו של הרב קוק. הרב קוק, בעקבות החסידות, הדגיש באופן עמוק ביותר את הטוב הטמון באדם, את הרצון שלו לקרבת אלוהים ואת חשיבות הרגשות בכלל והרגש הדתי בפרט, ובעקבות הגר"א הדגיש את עשיית המצוות. השילוב הייחודי שלו בין שתי התפיסות איננו מענייני כאן. ברצוני רק להפנות את תשומת לבכם למרכיב מסויים בעמדתו אשר אינו מתיישב עם הצעדים - הרב קוק מדגיש מאוד את העשייה החיובית, וטוען כי העשייה החיובית היא שתעלה את החלקים השליליים. אדם המחזיק בתפיסה זו, יתקשה מאוד מאוד לקבל את הצורך שלו להכיר בחלקיו השליליים, ויתקשה להחזיק את הצעד הראשון. ושוב, במידה והוא לא יתפוס את הדברים 'כמחלה' סביר שהוא ירגיש ניחוחות נוצריים מהחטא הקדמון בתפיסה שיש לו בעיה שאינה עתידה להשתנות. אמנם, לתלמידי הרב קוק אין בעיה להזדהות עם היחס בין הרוחניות לדתיות, בשל האמון אותו הוא מעניק לרגשות אנושיים ולתנועות רוחניות שמקורן אינו דתי (השכלה, חילוניות, ציונות), אך הם רגישים מאוד לתשתית הנוצרית הקיימת בחלק מחוויות אלה, ובמידה והם מזדהים כזו הם דוחים את כל המכלול כ'עיסקת חבילה'.
זוהי, להבנתי, התשתית העומדת ביסוד התנגדותם של תלמידי הרב קוק (הרב טאו וכו'). החשש שהרוחניות משכיחה את המצוות, הם טוענים, אינו סימפטום, הוא קשור באופן עמוק ל'נצרות' - אשר הדגישה את האידאלים הרוחניים העליונים (חסד, אהבה), ונטשה את העולם המעשי (ביטול המצוות). רוחניות נטולת מצוות - מעקרת את היהדות כולה. זהו החשש שלהם מהצעדים. בנוסף, כפי שציינתי, הם מתקשים מאוד לקבל הדרכה רוחנית המדגישה את התלות באלוקים ואת חוסר היכולת שלנו לשנות את אופיינו על ידי בחירה חופשית (ההזדקקות לתפילה לשם שינוי פגמי אופי, הקבלה האינסופית של רצון אלוהים, עידוד הפאסיביות). כפי שטענתי בפוסט הארוך שלי בנושא, בעיני הכשל המרכזי בעמדתם הוא חוסר הקבלה של המחלה כמחלה כפשוטה. (ושוב, אני מזכיר את עמדתי שלא בכדי הרבנים מתקשים לקבל את הצעדים דווקא סביב התמכרות לפורנו, למרות שרטורנו ודומיו עובדים איתם כבר עשרות שנים סביב התמכרויות לסמים ואלכוהול, שם התחושה שמדובר במחלה פשוטה הרבה יותר. זו הסיבה שאני נשאר בקושיא על עמדתם)
4. על מנת להשלים את האפיון, אעבור להצגה פשטנית של עמדתו של ר' נחמן מברסלב. ר' נחמן מברסלב ממקד את המצוות במקום אחר לחלוטין. לטענתו, המצוות מהוות דיבור והתגלות אלוקית אשר יש למצוא בתוכה את הדיבור האישי, הייחודי, של אלוהים, אלי, ברגע זה ובזמן זה. הכללי, אצל ר' נחמן הופך לאישי . הציווי הכולל מתורגם לפנייה אישית וישירה. ר' נחמן מאמין מאוד ברוחניות, בדיבור אישי וספונטני לאלוהים. ר' נחמן מנסה לחנך אותנו להיות תלויים באלוהים בכל רגע, ולהרגיש בכל רגע כיצד הוא מוביל את חיינו למקום אליו הם אמורים להגיע, למרות שאיננו מבינים זאת. בתוך תמונת עולם כזו, הצעדים משתלבים כמעט ככפפה ליד. המסירה הרוחנית של החיים אינה חידוש בשביל חסיד ברסלב (ואף ישנם חסידי ברסלב הנוהגים בכל בוקר למסור את כל תנועותיהם וכל מה שיעשו לידיו של אביהם שבשמיים, מה שמזכיר מאוד את הצהרות חוסר האונים של התוכנית בכל בוקר). המצוות, בתוך עולמו, הופוכות לרוחניות. אמנם, ר' נחמן חושש מאוד מחוויות רוחניות שמקורן אינו יהודי (מוזיקה ממנגן שאינו כשר בשפתו), אך הוא מדריך כיצד להבדיל בין מים למים.
על כן, שוב תפיסת המחלה מאפשרת לנטרל את הדתיות שניתן לראות בצעד אחד, ולאחר נטרול זה, להבנתי לפחות, ר' נחמן כמעט וכתב כבר את שנים עשר הצעדים, לא רק ברמה התיאורטית אלא גם בזו המעשית. (הוא חינך את ההולכים בדרכו באופן מאוד עמוק לצעדים אחד עד שבע, ואף לצעד 11, ואכמ"ל). משמעות העניין היא שמבחינת ר' נחמן מטרת התורה והמצוות היא להתממש כחוויה רוחנית ממשית של דיבור וקשר עם אבא שבשמיים. הדגש שלו הוא על רוחניות, כנות, נתינה ועמידה ישירה מול בורא עולם. על כן, אם אקצין אומר שמכור ההולך בדרכו יכול להשתמש בתורה כדי להעצים את חוויית ההליכה בצעדים ולא להשתמש בצעדים כדי להגיע עד לתחילת ההתקדמות שלו על ידי התורה והמצוות. (ההקצנה היא רק לשם ההמחשה כמובן). לכן, ר' נחמן, אגב,עשוי לומר, דברמה זו או אחרת "כולנו מכורים"
אסיים בווידוי אישי. בית גידולי נע בין תורת הרב קוק לתורת ר' נחמן מברסלב. עבודת הצעדים, בהקשר זה, וההבנה ששורש נשמתי קשור בעבודה זו (ואני מתעקש על הביטוי 'נשמתי', משום שהזהות שלי כמכור במובן העמוק ביותר של העניין מגלמת את הכמיהות שהובילו אותי לשימוש. כשהם היו "בבחינת שבירת הכלים" הייתי מכור פעיל, וכעת אני הולך ומתקן את הכלים, ונעשה "נכור שהחלים". אבל עדיין, אלוקים בנה אותי עם נטייה פנימית וממילא אני מרגיש קרבה רבה ינותר לדרכי עבודת ה' התואמות אותה, גם אם הן אינן נחלת הכלל.
מקווה שעורר חשיבה מעט יותר רצינית
לקריאת סיפורו האישי של הכותב לחץ כאן
