שאלה של כן ולא

כולנו נושאים תפילה להצלחתם של חיילי צה"ל הפועלים ברצועת עזה במלחמה נגד אויבינו. יתן ה' את אויבינו הקמים עלינו נגפים לפניהם. הקב"ה ישמור ויציל את חיילינו מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה וישלחה ברכה והצלחה בכל מעשי ידיהם. ידבר שונאינו תחתיהם יהודי עמד למשפט. השופט: 'האם גנבת'?
הנאשם: 'כבוד השופט יבין בבקשה כי בדיוק עברתי במקום ואז...'
השופט בחוסר סבלנות: 'גנבת או לא?'
הנאשם: 'אבל כבוד השופט רק ישמע רגע, בדיוק..' רעם בקולו
השופט: 'תענה בכן או לא!!'
הנאשם: 'כבודו יבין, לא על כל שאלה ניתן לענות בכן או לא. אני אשאל את כבודו שאלה ובאם יענה בכן או לא, גם אני אענה כך'. - 'נו, שאל מהר', ענהו השופט בכעס.
הנאשם: 'האם נכונה השמועה כי כבודו הפסיק לקחת שוחד?' בכתר ישועה ובעטרת ניצחון. ויקויים בהם הכתוב כי ה' אלוקיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם, ונאמר אמן.

לעמוד במשימה את המשימה

וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם (עקב ז, יב)

התורה כאן אומרת לנו שבגלל שנשמור את המצות, נזכה לשכר, ומשתמשת במילה "עקב" שהיא גם מלשון העקב שברגל. רבי משה לייב מסאסוב אומר על כך שהאדם צריך לשקול כל צעד שהוא עושה.

החיים הם משימה הנושאת עימה אחריות. כל צעד שאדם לוקח יכול לקחת אותו לאחד משני הכיוונים: למילוי המשימה שלו בקיום מצוה או בדרך של פינוק עצמי וממילא בהתרשלות. אין דרך נייטרלית.

צעדיו של האדם צריכים להיות לכיוון מילוי משימתו בחיים.

נכתב על ידי הרב ד"ר אברהם טווערסקי, במיוחד עבור המייל היומי של שמור עיניך

ייסורים של אבא

"כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך". פשוטו של מקרא הוא שכשם שאב אוהב הרוצה ברווחתו של בנו ולכן מייסר אותו רק לטובתו, כך כל הייסורים שהקב"ה מביא על האדם הם בלי ספק לטובתו. אב לא מייסר מתוך רוע, שנאה או נקמנות. ייסורי אב נעשים לתועלתו של בן, שישנה את מעשיו הלא טובים ויתנהג כראוי. לא פעם, בייסרו, האב בעצמו מתייסר עוד יותר מהבן עצמו. כאשר הבן אכן משנה את מעשיו, בוודאי שאין לאב שום טעם להמשיך לייסר אותו.

אהה, נו, שיהיה. היה לי מורכב באמת להתחבר לזה. מסלול חיי עבר דרך מצבים לא פשוטים של כאב נורא. לא בחרתי בכאב. לא פעם נראה שהוא בחר בי. כאורח לא קרוא הגיע אלי. המסקנה אליה הגעתי הייתה שהשם שונא אותי. שום דבר לא הלך לי כמו שצריך הרגשתי שהוא קומם את כל העולם נגדי. התנהלותי מול אבי הביולוגי גם לא תרמה (בלשון המעטה) להרגשה אחרת. ההפך, במשך שנים היא העצימה את התחושה שהנני דחוי עזוב ונטוש ואינני מיוסר מאהבה...

סיפור קצר שקראתי עזר לי לשנות את הגישה ולהבין מדוע לא התחברתי:

אב וילדו הקטן טיילו בהרים. משהגיעו למצוק גבוה חשש האב שבנו יישמט חלילה אל התהום וביקש מבנו שיאחז בידו בכדי שלא יפול. הבן החכם חשב מעט וביקש אביו שהוא זה שדווקא יחזיק בידו שלו... מבולבל תפס האב את יד בנו וחצה איתו את הוואדי. שם, על קרקע בטוחה שאל האבא את ילדו מדוע הוא הפך את בקשתו. הסביר הילד בפשטות: ידעתי שאם אני אחזיק בידך ומשהו יקרה לי, ישנם סיכויים שידי תישמט, אבל אם אתה תחזיק את היד שלי, אני יודע בוודאות שלא משנה מה יקרה, אתה לעולם לא תעזוב את לי את היד...

תפסתי שהפיתרון הוא אצלי. אני לא באמת מרגיש אליו או סומך עליו כמו שילד אמור להרגיש ולסמוך על אביו. עלי להיות מוכן שידו של אבשלי תעטוף אותי... מאז גם הייסורים שלו מרגישים לי כמו ייסורים של אבא.

לקריאת המאמר והתגובות בפורום לחץ כאן