חלק קטן בפאזל
יהודי מושפל עיניים עומד מול הרב בערב יום הכיפורים ומבקש דרך תשובה. שואל אותו הרב, מהם העברות שעשית? עונה היהודי בפנים מתכרכמות "גנבתי חבל". גנבת חבל? שואל הרב. מה הבעיה? החזר אותו לבעליו! הבעיה, אומר היהודי. שבקצה החבל היה קשור סוס. נו, שואל הרב, אז מה הבעיה? “לסוס הייתה קשורה עגלה" עונה האיש. ובכן? שואל הרב. “על העגלה ישבה משפחה שלמה" אומר האיש. סבלנותו של הרב עומדת לפקוע. נו, מה הבעיה? “כשמשכתי את החבל, נמשך הסוס, אחריו העגלה ועליה המשפחה וכולם נפלו לתהום ומתו"...
באופן רשמי ומוצהר האתר דנן עוסק בבעיות הקשורות לתאווה. אפשר לומר שכל מי שמסתובב לו בבית מקדש מעט זה הגיע בשל בעיות בתחום. חלקם בעיות מורכבות יותר וחלקם פחות. קשה לי להאמין שיש מישהו שמסתובב כאן רק בשביל הספורט, או לצורך מחקר מדעי. הצד השווה שכולם צריכים מענה בתחום.
אחת התמיהות המופלאות ביותר אותן פגשתי עד עתה, היא העובדה שרק מעטים מאד ממשיכים את החיבור בצורה אינטנסיבית ולוקחים אותו לדרך החלמה יציבה וממושכת. אפשר לומר שמדובר באחוזים בודדים של ממש. ההיגיון אומר שישנם אלפים רבים של אנשים עם בעיות בתחום. רובם לא נחשפו לפתרון. אך גם אלו שכן נחשפו לא ממש מתלהבים תמיד.
אינני מתיימר להבין את הסיבות לתהליכים. אך דבר אחד די ברור. התאווה עם כל חסרונותיה איננה הסיפור עצמו. היא רק קצה החבל. מי שהבעיה שלו היא רק התאווה ובלעדיה הכל בסדר, כנראה צריך לבחור באחת מהשתיים. או שהוא לא ממש מודע למצבו. או שבאמת אין לו מה לחפש כאן. יותר נכון מקומו בבית המדרש בחיפוש תיקוני החטא.
צריך הרבה מאד כאב ותסכול שיביא את הבן אדם להבנה שכך אי אפשר להמשיך יותר. לא כל אחד למרבה האירוניה, זכה להרגיש שאי אפשר יותר. התאווה היא לכל היותר חלק אחד בפאזל המורכב של חיינו. כבר בימים הראשונים שבאתי לכאן נחתה בי התובנה חדה כתער שהסיפור של התאווה הוא למעשה קצה קרחון המבצבץ החוצה. די ברור לי גם שהעובדה שאני עדיין כאן אחרי התפתלויות לא פשוטות במשך כמעט שנתיים, נזקפת לזכותם של חלקים רבים נוספים בפאזל של חיי הדורשים חיבור.
הרבה מינוסים של חיים דורשים פלוס אחד גדול שיחבר את כולם יחד. כל חלק נוסף המצטרף בעמל למקומו הנכון מתחיל להשלים את התמונה בכללותה. התאווה היא מד החום המראה שמשהו לא בסדר שם. מה לא בסדר? זה יכול להיות דלקת קטנה, וירוס, או בעיות אחרות שלא זוהו עדיין. מה שברור שזה לא תקין. לפעמים הבעיה מתגלה די מהר. אך לפעמים צריך לעבור סדרת בדיקות מקיפה כדי לגלות את הככל.
לא כל אחד "זוכה" לתסכול בעצמה המספיקה לתדלק את המנועים למרחקים ארוכים. למעשה זהו מטרתו של הצעד הראשון. להשאיר תמיד את התזכורת ההיא על אש גבוהה. לשמר את תחושות הייאוש והתסכול גם כאשר האופק הולך ומתבהר. ככל שחלקי הפאזל באישיות רבים ומורכבים יותר לא ממש צריך את התאווה בלבד כדי לזכור מאיין באתי. יש עוד שלל בעיות נחמדות שיצרו את אותה זעקה אילמת שביקשה מענה.
התאווה היא קצה החבל המושך אחריו שלל דברים. אך גם הדרך החוצה מתחילה בקצה חבל היכול להוביל לחיים שפויים יותר.
