תאווה איננה מין!
כשאני קובע שאני 'מכור לתאווה', מה אני מתכוון לומר? אלכוהוליסט מכור 'לאלכוהול', נרקומן ל'סמים', אבל למה אני בדיוק מכור? מהי תאווה?
בספר הלבן (ספר הבסיס להתמכרות למין בשיטת 12 הצעדים) נכתבה הפסקה הבאה (עמ' 42):
"תאווה איננה מין, והיא איננה גופנית. נראה שהיא מסך של פנטזיית סיפוק-יצר המנתקת אותי מהמציאות - מהמציאות של עצמי במין עם עצמי או המציאות של אשתי...כך היא שוללת את הזהות, שלי או של האדם האחר, והיא אנטי-מציאות... מין שהאנרגיה שלו באה מתאווה אינו מאפשר איחוד אמיתי".
אנסה לפשט את הדברים דרך ניסיוני.
***
שם לב לרעידות. רעידות הרגליים, רעידות הידיים המסובנות, דפיקות הלב החזקות, מנסה בכל כוחי לשכוח את מה שמסביבי, את אימא שלי שנמצאת בקומה למטה וקוראת ספר, את אבא שלי שיושב על המחשב בחדר שלו, מנסה להיבלע במילים, בקולות, לתת להם לפעול עלי...מנסה לשכוח היכן אני נמצא, מנסה להתעלם ככל יכולתי מכך שיש לי גירודים קלים באיזור שם מעודף מגע, הראש מרפרף על המילים, מנסה ככל האפשר לתת להם את הנפח והמקום...תנועות הידיים גורמות לי לרצות יותר, מפעיל מהר סרטון, לא מספיק טוב. עובר לבא, כבר ראיתי אותו, עובר מהר לאחד אחר, שנראה מבטיח, מגעיל אותי, זה כבר נהיה דחוף, פותח את אחד הסרטונים הארוכים שעוד לא הצלחתי להוריד מתוכנת שיתוף הקבצים בדרך לא דרך, ומנסה לתפוס סצינות, מגיע לאחת, מקוטעת אבל אני כבר לא יכול לעצור...'
***
אנסה לנתח: מה היה לי, ברגעי השימוש האלה?
1. ריגוש פיזי חזק, שקדם לעירורים המיניים הבוטים, הריגוש היה מעצם האפשרות, מהתחושה הכוללת הזו של החיפוש והרדיפה, תחילת הנגיעה העצמית הייתה בשבילי לא פחות מרגשת מאשר אמצעה. (רק פחות 'דחופה')
2. אובדן שיפוט - ההיבלעות שלי העלימה ממני את הזמניות של הסיטואציה (יושב על כיסא מחשב, עם סבון ידיים, מנסה בכל כוחו להשיג ריגוש, זה הדרך להינות בחיים? אם הייתי בוחר להנות, הייתי עושה את זה ככה?) ואת האקראיות בה יכולים לתפוס אותי (היעלמות הבושה, תחושה של שקיעה, היעדר תוכנית 'מילוט' סבירה של למה לעזאזל יש ריח חריף של סבון מאיזור המפשעה שלי, ולמה אני מעלים באובססיה את המסך של האינטרנט כשאבא יורד במדרגות.
3. שקיעה במעין פנטסיה בה לא ברור מיהם הנפשות הפועלות, החלפת הסרטונים האובססיבית, הקריאה המקבילה, שמיעת הקולות מסרט שלישי, החיפוש אחר 'ה'רגע, הצורך ה'דחוף' למצוא את מה שיפעיל אותי הכי חזק, (זאת כאשר האובססיביות מזיקה באופן ברור לצריכת התאווה עצמה - לשבת ולראות סרט של חמישים דקות מהתחלה ועד הסוף, בלא לגעת בעצמי, ולראות מה קורה, אין מצב!)
4. בהילות: תחושה גוברת והולכת של דחיפות למצוא. תחושה שאני חייב את זה כאן ועכשיו. אני חייב למצוא משהו שיפעיל אותי, מישהי שתפעיל אותי, סצינה שתפעיל אותי, העיקר שאני ארגיש שאני...(והשלוש נקודות כאן קשורות באופן מהותי לכך שאין לי מילים לאפיין מה בדיוק אני רוצה להרגיש, מלבד הדחף האובססיבי לחפש את ההרגשה הזו שוב ושוב).
שלל אפיונים אלה, מאפיינים את הרמה 'הבסיסית' של ההתמכרות שלי לתאווה, זאת עוד לפני שאני מדבר על הרמות העמוקות יותר: הפחדים, המצוקות, הבדידות, הניכור, הכאב, הפיצול, הפחד, והשנאה והשליליות.
ה'חומר' אותו אני 'שותה' הוא הפנטסיה של הריגוש המיני, והפנסטיה הזו נמצאת בתוך הראש שלי עצמו, האפשרויות השונות מהוות טריגרים שאני (מסיבות טכניות ומהותיות) 'נתפס' אליהם.
חשוב לי מאוד להבהיר לעצמי את האבחנה הזו משתי סיבות:
1. בהחלמה, כאדם נשוי, אני חייב להבהיר לעצמי כיצד אני יכול לנהוג במפוכחות ביחסי האישות שלי, מהי המפוכחות.
2. ישנה חשיבות עליונה להבין שהתוכנית אינה מטיפה לפרישות מינית. התוכנית אינה מנסה לומר שמין הוא טוב, או רע, או יפה או מכוער. היא מנסה לומר שבשבילי, התאווה מהווה 'כוח מניע' למערכת המינית שלי ומשבשת לי לחלוטין את ההיבטים בהם היא מבטאת אהבה קרבה ואיחוד. ההחלמה מן התאווה אינה החלמה 'מוסרית', התעלות פרישות וצדיקות. היא חזרה לשפיות ממערך של אובססיה.
לקריאת סיפורו האישי של הכותב לחץ כאן
