אני לא מחלים עבור אשתי
במשך השנים האחרונות, כל פעם שאשתי היתה מבינה (או מגלה ויודעת) ששוב נפלתי והיינו מגיעים לדבר על כך, הייתי יוצא שוב בפרץ של רצון עצמי (אמיתי!) לעשות הכל כדי להפסיק, וזה כלל שוב התחזקות בתורה ותפילה וכן הלאה. מידי פעם הייתי אומר לה: תגידי מה את רוצה שאעשה ואני מוכן, והיא היתה מגיבה: אני לא רוצה שתעשה שום דבר עבורי, אתה צריך לעשות עבורך. לא הבנתי אותה. איזה קטע מדהים זה, שאשתי שאני הייתי בטוח ש"זכתה" בי המוצלח והפיקח, ידעה שנים לפניי את הדברים שאני רק עכשיו לומד בדרך הקשה. היא לא היתה צריכה צעדים ולא קבוצות תמיכה כדי להבין שאני לא יכול להחלים "עבורה", ואם אני רוצה להחלים - זה צריך להיות עבורי.
היו גם פעמים שהייתי כל כך שבור מהנפילות ומכך שזה עבירה ונגד רצון ה' יתברך, ש"עבורו" החלטתי לעשות הכל. לפני שנה, בימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים, עברתי את אחת הנפילות הכואבות בהיסטוריה של המחלה שלי. הכאב היה נורא ואיום. הנה אני חזן בראש השנה ומתכונן ליום הכיפורים, ובין לבין - מבקר במקום שכזה. כשאני כותב את הדברים אני נזכר בפעם הראשונה שבה חציתי גבול מסויים, איך בדרך חזור הביתה, כשכולי שבור וכאוב, "ידעתי" מה הפתרון והתקשרתי להזמין ספר חסידות על התשובה. ידעתי שאני צריך "לתפוס את עצמי בידיים", לקום בבוקר, ללמוד שיעור בתשובה, להתפלל כמו יהודי וכן הלאה וכך "בטוח" לא אפול יותר. זהו, כבר הרגשתי יותר טוב עם עצמי כי לפחות אני בדרך הנכונה. אבל זה החזיק מעמד לתקופה מאוד קצרה ולמרות הנסיונות ההירואיים והראויים לציון שלי - מצאתי את עצמי שוב באותו מקום.
גם הילדים שלי היו סיבה מספיק טובה (באמת!) להפסיק להשתמש. הייתי חוזר הביתה אחרי שעות של שיטוט, סחוט ומרוקן, מרגיש סמרטוט, רואה את הילדים שלי, לא מסוגל להביט להם בעיניים, ואומר לעצמי שעבורם לעולם לא אעשה זאת שוב. איך אני יכול לעשות להם את זה?. ואם יתפסו אותי? זה כבר בכלל לא נורמלי. בטוח לא אחזור יותר לכך, אני הרי אדם הגיוני וזה לא שייך שאסכן את הכל עבור הדבר הזה שאני יודע שהוא רק סבל ומכאוב.
אפשר להמשיך את הרשימה עם עוד דברים שבאמת היו מספיק חשובים לי ושעבורם הייתי אמור לעשות הכל ולהפסיק את השימוש בתאוה. למשל העבודה שלי, המעמד החברתי ועוד ועוד. אבל למרבה הפלא כל הדברים האלו לא עצרו אותי, והיום אני יודע שהם גם לא יכלו לעצור אותי. דהיינו שגם אם הייתי נחשף לפני תקופה ארוכה לתכנית הצעדים - לא הייתי הולך עליה ואם הייתי הולך עבור אשתי, עבור הילדים או עבור אלוקים - לא הייתי מצליח. זה לא יכול לעבוד, פשוט אין סיכוי לכך.
עד שלא רע לי בצורה שאני צורח "די!", ועד שאני לא סובל מספיק - אני פשוט לא יפסיק. כנראה שאצא שוב באיזו הפגנה מפוארת של נכונות וכח רצון, כנראה גם אוסיף לכך שבועה ואפילו שורת מעשים טובים ונפלאים, אבל כל זה לא יעמוד (כפי שלא עמד מעולם) במבחן ההתמכרות, דהיינו שכאשר התאווה תתקוף אותי - הכל יעוף לעזאזל ואעשה את מה שעשיתי מליון פעם. זוהי טבעה של ההתמכרות, אינני יכול לשנות אותה. אמנם אני צעיר בהחלמה, אבל במהלך 231 הימים האחרונים עדיין לא ראיתי אדם אחד שהחלים רק בגלל שהוא אוהב את אשתו או בגלל שהוא אוהב את אלוקים. כן ראיתי אנשים שאין להם אישה ולא האמינו שקיים אלוקים - והם החלימו כי כאב להם.