מיהו המעסיק שלך?

בשבילי, כשהייתי מכור פעיל, להישאר נקי היה מאבק דתי, וזה באמת סבב רק סביבי. יום נקי היה עוד נוצה אחת בכובע שלי. אבל זה לא עזר לי להחלים. זה נפלא לדעת שיום נקי הוא קידוש השם, נותן לו נחת רוח ועושה תיקון וכולי. אבל כל זה לבדו לא תרם לשינוי שלי, וידעתי את זה.

עיקרה של ההחלמה הוא לא להפסיק לפעול על היצר – אלא הוא נוגע לשאר הדברים שאנחנו עושים בחיים. איך זה שיש בינינו אנשים שהייתה להם שנה נקייה יחסית בזמן שחיו במקום אחר? זה בגלל שכשהם חיו במקום אחר, הם היו אחרים. ואז חזרנו בחזרה הביתה, לאותה דרך חיים, והשאר – היסטוריה.

הדרך הטובה ביותר שתבטיח שאחשוב על תאווה היא לנסות להתמקד בלא לחשוב על תאווה. אבל אני רוצה לקחת עוד צעד קדימה מעבר לזה. בחיים שלי עד כה, העובדה היא שאני לא יכול להיאבק בתאווה. אני לא יכול להיאבק בה, אפילו למען השם. כפי שאומר הפסוק, "השם איש מלחמה" – וזה אומר שאני לא, לפחות במקרה שלי. למעשה, 12 הצעדים אפילו לא מזכירים את הבעיה שלנו, מלבד בצעד הראשון. אז איך שאני רואה את זה, אם אני רוצה להבטיח שאמשיך להיאבק בזה – ואפסיד – אני רק צריך להמשיך לחשוב איך לא להיאבק בזה. לספור את הימים שבהם אני נקי – זה כל מה שאני צריך כדי לחזור למאבק, ולהפסיד. וזה קורה כל כך מהר וכל כך בטבעיות, שאני בכלל לא מרגיש שזה קורה. ואז אני מתעורר רדוף מחשבות ופנטזיות. אבל במשך שנים, המאבק והספירה היו לשם שמיים, מה שלא הופך את זה לנכון, כמובן. וזה לא נכון אם זה לא עובד.

מה שהייתי צריך לעשות, זה למסור את כל הבלגן הזה לידי השם. אבל איך עושים את זה?

התשובה היא התמקדות תמידית בחיים הנכונים – חיים למען השם. וזה דורש עבודה, ובזה עוסקים צעדים 4 עד 12: לדאוג שאהיה נקי מספיק בשביל שהשם יזרח דרכי, בעיקר על ידי הפחתת הגאווה. הצעד השלישי – שהוא התנאי של התכנית לשפיות ולפכחון – עוסק בדבר אחד: להחליט לחיות למען השם. לא להתנגד לפיתוי למען השם, ובוודאי שלא "להפסיק לפעול על היצר". אבל את הצעדים האלה אי אפשר לעבור בהצלחה לבד.

השפת אמת אומר על הפסוק "והייתם קדושים לאלוקיכם", שהשם לא מעוניין כלל שאנשיו יהיו קדושים. מה שהוא רוצה זה שאנשיו יהיו "קדושים לאלוקיכם". יהודים למען השם.

אם אני פועל על היצר, אפילו אם זה רק מדי פעם, או אם אני רק "מועד", הבעיה האמיתית שלי היא שחזרתי לחיות למען עצמי. ואת זה צריך לתקן במהירות. "מאבק בתאווה" זה לא הפתרון – זהו סימפטום של הבעיה. אפילו אני עצמי אינני העניין, או במילים אחרות, "עד כמה אני טוב", זה לא רלוונטי. אני פשוט עובד אצל המעסיק הלא נכון, זה הכול. ושום דבר לא "יעבוד", כי אני מכור. יהודי רגיל יכול "להצליח". אני לא. והיום, אני מודה לאלוקים על שאני לא יכול, מפני שאין לי ברירה אלא ללמוד לחיות שלא למען עצמי. איזה מזל!

וורט ידוע: "והבוטח בשם, חסד יסובבנו". גם מי שהוא עדיין רשע, כל עוד הוא יחבר את עצמו להשם ויאמין בו, השם יתחבר איתו באהבה וחסד.

אז בין אם אנחנו עסוקים בתאווה מעט או הרבה, הפתרון לא נמצא שם. הפתרון נמצא בכל אותם דברים אחרים שחשבנו שאינם קשורים לפעולה שלנו על היצר. מה מניע את החיים שלנו, זה מה שחשוב, ולא מה מניע את הפעולה על התאווה. החיים הופכים מהר מאד לטובים כשאנחנו חיים מהסיבות הנכונות, גם אם אנחנו לא עושים את זה בשלמות.

הצעד השלישי עוסק בהחלטה, בהתחלה. אבל הוא חייב להיות אמיתי. חז"ל אומרים כי השם אומר: "פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם". הקוצקר אומר, הוא אולי קטן, אבל הוא צריך להיות כמו מחט: עד הסוף. כלומר, הוא לא מבקש שלמות, אלא אמת.

אל תדאגו, לשם לא יהיה אכפת אם תעסקו קצת ב"עניין עצמי מואר" ותשאירו לאחרים, המוסמכים לכך יותר (ויש כאלה, כך נראה), את התהילה שבהתגברות על יצר הרע. השם באמת רוצה שנצליח לחיות חיים יהודים טובים אחרי הכול, לא? אז הדרך היחידה שבה אני יכולתי לחיות הייתה כשוויתרתי סוף סוף על המאבק הרומנטי והתחלתי לעבוד למען השם.

בשלב כלשהו נאלצתי להודות שכל המאבק שלי, כל העינוי שלי – שנמשך כעשרים שנה – היה בסופו של דבר באמת רק קשור אליי, לעומק, אף על פי שנעטף בקדושה, תורה ומצוות "למען השם" וכד'. אבל הכול היה רק למעני, למעני, למעני. בסופו של דבר הבנתי שאני משקר רק לעצמי, ושבסופו של דבר אני אהיה זה שיפסיד, ובאופן טראגי. ועל קברי יריעו לי ויגידו, "הוא לא הפסיק להיאבק לרגע". וואו.

ב"אדון עולם" אנחנו אומרים, "השם לי, ולא אירא". אני לו, והוא לי. כך אנחנו באים לימים הנוראים: א-ל-ו-ל: אני לדודי ודודי לי. אם הוא האור שלאורו אני חי, אם אני עובד אצלו, אז אין לי בכלל ממה לפחד.

אז לסיכום: העניין הוא לא אם יש לי מעט תאווה או הרבה, או אם אני כלל לא משתמש. ניקיון לאורך זמן, שזה הדבר שאני מניח שכולנו מבקשים, לא נובע רק מהימנעות.

ואחרי נפילה, לקום בחזרה ולהגיד, "טוב, אני אנסה שוב" – גם זו לא בהכרח התשובה. אם אתם רוצים שינוי בחיים, תצטרכו להתחיל לחיות אחרת. המיקוד לא יכול להיות ב"להפסיק את התאווה" בזמן ששאר החיים שלכם נשארים אותו הדבר. אם האופן שבו אני אוכל, ישן, לומד, מתפלל, אוהב את אשתי ואת ילדיי, רואה את עצמי במראה ונושם לא השתנה ולו במעט, אני מאמין שהכול זה סתם.

לחיות אחרת, זה דבר שאולי ייקח קצת זמן, אבל אני הייתי חייב להתמקד בזה. הניקיון מגיע כמעט כתוצר לוואי – עם שיחות טלפון, והרבה קריאות לעזרה מהשם לאורך כל היום, ופגישות – שם יכולתי להיות כנה ולשפוך את כל הזבל והבושה שלי החוצה, אל אור היום.

אז במקום לחשוש כל כך ממעידות ונפילות, תשאלו את עצמכם איך נוכל לשנות את דרך החיים שלנו, כך שנחיה למענו, או לפחות למען אנשים אחרים ולא למען עצמנו?

אני אוהב אתכם, ואת המכורים כולם,

דוב