תזכורת לחוסר אונים
הרבה זמן לא שיתפתי כאן. אתמול הייתה לי תזכורת. ישבתי על דיסק און קי ישן שלי, עברתי על כל מיני קבצים, עבודות, פרויקטים ומסמכים. מפה לשם פתחתי קובץ ווארד כדי לבדוק אם אני מעביר אותו לתיקיה חדשה. ואחרי שאני מרפרף על השורות הראשונות אני קולט באמצעו אותיות אנגליות כחולות וקו, ובכן, קישור. ולא לדף היומי. ושאני, אור יקרות מלפני שנה פלוס הניח אותה כאן במסמך הזה, פלוס עוד קרוב לעשר קישורים.
ואז אני קולט את היד שלי לוחץ על על אלט ועל הקישור. אני אומר לעצמי, ראבק, בשביל מה. בשביל מה בשביל מה. אתה יודע בדיוק מה יש שם ולאן זה יוביל. אל תלחץ. אבל לחצתי. רימון כמובן חסם. עם החסימה ההרמטית של המחשב, לא היה סיכוי. אבל עדיין, היד שלי לחצה. אחר כך ניסתה לפתוח דרך הססמא של רימון, שעלתה על זה שוב כמובן. ואחר כך עוד קhשור אחד. ועוד אחד. ציפיתי שהם לא ייפתחו, ועדיין.
אז הנה, בסך הכל, ניסיונות כושלים לפתוח קישור שלא ברור בכלל מה הוא הכיל, אולי באמת זאת הייתה סקרנות, הצצה ולחיצה, אבל אני יודע בדיוק איפה זה ייגמר, וגם ברור לי על רקע מה זה מגיע, אני לא ממוקד. אבל מבחינתי, וכפי שהיה לי פעמים רבות בעבר, הסיפור רק התחיל מזה שחסימה חסמה אתי. זה בג אצלי ויש לי כל מיני פרשנויות עליו, אבל העובדות עובדות, מרגע שאני נחסם, זה לא משנה אם כן ראיתי או לא ראיתי משהו שעורר אותי, זה נהיה פרנציפ, אני שוכח שאני רוצה להחלים, שאני רוצה חיים, ששימוש מכבה אותי, תולש אותי וממית אותי, ואני מנסה לעקוף את זה שמנסה למנוע ממני לראות את מה שאני רוצה, זה נהיה אישי, אני מדמיין שיושב אי שם בחברת רימון איזה טכנאי ומנסה שאני לא אראה, ואני אראה לא מזה. לא יעזור שאני אגיד לעצמי, יא דביל, זה אתה רוצה.
והנה, אסירותודה שיתפתי חברים. חבר תזמן טלפון אליי. ועשיתי פעולות. אלוהים הביא לי נכונות וזזתי משם. זזתי מהמקום הזה. והנה. קיבלתי תזכורת שברגע זה יכול להיות באובססיה וסגירת תריסים וחיים, ורק מסך כחול שמקרין על הפרצוף הבוהה שלי.
ובעיקר, אני קולט שאני חייב להזכיר לעצמי בכל רגע נתון שאני את ההחלמה עושה לא בגלל אף אחד, לא חברים, לא ספונסר, לא רימון, לא מעקב ברשת, ושיתפסו אותי, לא כי זה ממלא לי מלאי מלאכים רעים ושחורים עם קלשון, ולא כי אני מנסה לרצות עוד איזה מישהו או מישהי על פני האדמה ולהוכיח שאני ראוי או יכול, המקומות האלה גורמים לי תוך רגע לזרוק את הכל ולמצוא את שאני רוצה למצוא, אני רוצה להחלים כי זה החיים שלי, כי זה אני, וכי אני יודע בדיוק איך אני נראה כשהכחול הזה נמסך לי על הפנים או נמרח לי במוח. וכמה שזה נשמע קטנוני ואגואיסטי, זה הדבר היחיד שמחזיק אותי, האינטרס האישי העליון הזה שמרים את האף מעל המים ומצליח לנשום ולראות קצת מעל האטימות הזאת.
בתפילה לחיבור.
