מונולוג של נופל
חבר חדש כותב בפורום:
איפה להתחיל?
כן, לא, כן, לא, כן... בטח גם לכם זה עבר בראש לפני שהעזתם להיחשף או אפילו להירשם לאתר הקדוש הזה.
המחשבות רצות בקצב שאין לי שליטה. הלב דופק בצורה מוזרה והבטן מתהפכת. בא לי לבכות על עצמי אבל לא. אני גבר!!! וגבר לא בוכה!!!
האמת שנמאס לי!!!! נמאס לי להתמודד וליפול. נמאס לי לקרוא את הפוסטים ולהזדהות עם כולם ( במיוחד עם זלמן - סוד הכניעה שלפעמים אני מרגיש כאילו הוא נכנס לי לראש וקורא מה שיש בפנים).
אז הנה זה בא:
אני מכור, מכור קשה.
מכיון שאני פרפקציוניסט, אני עושה הכל בצורה הכי יסודית שאני יכול. גם בהתמכרות שלי. אני לא יודע אם יש מישהו פה שראה כל כך הרבה "חומר" כמו שראיתי.
למזלי התחלתי בגיל מאוחר יחסית.
החשבון פשוט: 14 שנה = 5110 יום.
נוריד 20% = 4088 יום. ממוצע ליום 3 שעות
4088X3= 12,264 - סה"כ שעות שימוש
12,264/8=1533 - 1533 ימים של משמרות של 8 שעות מלאות בשימוש.
1533/365=4.2 - 4.2 שנים של שימוש במשמרת מלאה של 8 שעות כל יום.
4.2 שנים מהחיים שכל יום כולל ימי שישי ושבת וללא חופשות, במשך 8 שעות ביום, חיפשתי וחיפשתי תמונות וסרטונים ומה שלא יכולתי. וזה בלי החיים "האמתיים" שבחוץ.
ואיזה מאמץ וחשיבה, פריצת סיסמאות, והעתקת לינקים ועקיפת חסימות, ממש נהייתי סוג של האקר, ואני מבין דבר או שניים במחשבים.
בהתחלה נאבקתי. אבל היום אני מבין שזה רק הביא אותי ליותר נפילות. ממש כמו אדם שטובע בביצה ולא מבין שכשהוא מנסה בכל הכח לצאת זה רק גורם לו להימשך יותר פנימה.
גם להתייאש ניסיתי, לא עבד.
הפסדתי עבודות, איחרתי לפגישות, הרסתי לעצמי את החיים בידיים. וכל יום אמרתי לעצמי "טוב, זאת הפעם האחרונה". היום אני כבר לא אומר את זה כי אני יודע שזה לא נכון אז למה להשלות את עצמי.
לפני שנתיים אשתי גילתה. בטעות. למזלי יש לי אישה מדהימה שמקבלת אותי ומבינה שיש דברים שהיא לא תבין. דיברנו על הבעיה שלי, אמרתי לה שהיא לעולם לא תבין ושלא תנסה. זה משהו דפוק בי.
היה לה קשה, היא בן אדם. אבל בסופו של דבר היא מקבלת אותי ומתפללת עלי. זה המזל שלי. אם היא הייתה דוחה אותי. הייתי בורח לקצה העולם, לסדום ועמורה. שם אפשר לעשות הכל. אני מאמין שהייתי עושה הכל ובסופו של דבר מת מאיזה מחלה או גומר את החיים בצורה מכוערת כלשהי. שוב אלוקים ריחם עלי.
היום אני שבוע נקי. אולי יותר אני לא סופר. אבל הראש שלי כל הזמן רוצה וצועק לחזור. לחזור למקום שהכל טוב ונעים. זו לא הפעם הראשונה שאני נקי כמה ימים אבל אף פעם זה לא מחזיק מעמד יותר מכמה ימים. מקסימום שבועיים.
נראה לי שכמעט כל מה שכתבו פה ניסיתי במשך השנים וכלום לא עזר.
אף אחד, אבל אף אחד מהסביבה שלי לא חולם עלי בתור אחד כזה. אני מתכוון חולה, מכור.
אנשים אומרים לי שאני חזק, מצליח, מפרגנים לי. אם הם היו יודעים....
אני כבר לא מצפה לכלום. אם אני אצליח - ואני רוצה להצליח - אז טוב ואם לא, גם טוב.
אני לא ממש מאמין שאצליח להתרפא, שנים שאני קורא ואפילו ניסיתי ללכת לטיפול. לא עזר. אבל גם אם אצליח להגדיל את המרחק בין הנפילות, דייני.
דווקא המידע שיש פה , יושב לי טוב בלב וגורם לי להבין דברים שאולי ידעתי אבל לא ידעתי להגדיר אותם.
פעם כשהייתי מבקש מהקב"ה שיעזור לי, חשבתי שאני יכול להתמודד ורק צריך עזרה.
בזמן האחרון אימצתי את מה שמישהו פה כתב (נראה לי שזלמן). בכל פעם שאני מדבר עם אלוקים, אני מודה שאני לא יכול להתגבר על כלום. בשניה אני נופל. רק אם אלוקים בעצמו יגן עלי ויכניס לי את הכח והרצון, אני אוכל למשוך עוד שעה. אני מאמין שזה לא יחזיק מעמד. אבל כל זמן שכן, אני מודה לו.
דווקא עכשיו אני עובר תקופה ממש קשה בחיי. דווקא מתוך זה אני מרגיש שזה זמן טוב להתחיל תקופה חדשה בחיים שלי גם בנושא ההתמכרות.
אני לא מאמין שבסוף עשיתי את הצעד הראשון. תתפללו עלי שאחזיק מעמד.
סוד הכניעה כותב:
חבר יקר,
כל הכבוד על האומץ, זה באמת לא מובן מאליו בכלל. הרבה יותר קל להמשיך ליפול בלי לעשות את הצעד המפחיד הזה ולחשוף את עצמנו כאן, אפילו שזה מאחרי כינוי ולא חשיפה אמיתית של האני האמיתי מול אנשים אמיתיים אחרים.
אז אתה מבקש שנתפלל עליך שתחזיק מעמד. טוב, תפילה זה תמיד דבר מועיל, אבל השאלה היא מה באמת אתה רוצה. מה המטרה בחשיפה הכואבת הזאת. אם המטרה היא לשחרר קצת קיטור ולהמשיך הלאה בשימוש בתאווה ובהרס החיים - אז סבבא, יש באמת המון המון אנשים שעשו את זה כאן. ממש לפני שנכנסתי לקרוא את הדברים שלך ראיתי את מספר החברים שנרשמו לפורום והרגשתי שוב את הצביטה הזאת בלב כשראיתי שכבר עברנו את האלפיים אנשים שהגיעו, אזרו אומץ להירשם - ואז נעלמו.
אבל אם אתה רוצה שהצעד הזה יהיה באמת "צעד ראשון" שאחריו באים צעדים הבאים (ולא "צעד יחיד" שנגמר כאן), אז אציע לך לבדוק את המשפט שכתבת לפיו "נראה לי שכמעט כל מה שכתבו פה ניסיתי במשך השנים וכלום לא עזר". מה הכוונה שניסית "כמעט" כל מה שכתבו כאן? אם אדם חולה במחלה מסוכנת, הוא לא מנסה "כמעט הכל" אלא מנסה הכל. הדגש הוא כמובן על הדברים הקשים יותר. כן, אני מדבר על שינוי גישה כך שבמקום לחפש מי יוכל לתקן אותי ואיזה מסנן או חסימה תעשה עבורי את העבודה, אני מודה לחלוטין שאני חסר אונים מול התאווה ומבין שהמחלה הזאת תלווה אותי עד הקבר. במצב הזה נותרו לי שתי אפשרויות: להמשיך לסבול מהמחלה או לקחת אחריות ולהתחיל לחיות.
משום מה, תופסת אותי דוקא ההתייחסות שלך לתגובה של אשתך למצב. יתכן שאני מערבב מין בשאינו מינו, אבל אם אני שם את עצמי בנעליים שלך, אז אצלי התייחסות כזאת היתה מגיעה מתוך המקום שבו אני פשוט לא מוכן לוותר ולכן אני מסוגל להיות עיוור כל כך (וסלח לי על הביטוי הקשה). אתה יודע איך קוראים לאישה כמו אשתך בתכנית של אלכוהוליסטים אנונימיים? היא נקראת "המאפשרת", כיון שהיא מאפשרת לך להמשיך ליפול ובכך להרוס לעצמך את החיים ועל הדרך להכאיב לה ולכל הסובבים אותך. לנשים כאלו (כמו אשתי) לוקח הרבה זמן להבין שהן צריכות להחליף את התפקיד שלהן בהצגה הזאת ולהפסיק לאפשר לנו את הנפילות, גם במחיר האיום שנלך לסוף העולם לסדום ועמורה.
אבל מה אני עשיתי כאשר אשתי העיזה לרמוז שאולי היא לא תוכל לסבול את המשך הנפילות שלי? כמובן הפעלתי עליה מוניפולציות מטורפות, וכאשר היא ירדה מהעץ וחזרה להתכנס בשתיקתה ובכאבה, אמרתי שהיא "מתנה מאלוקים" בכך שהיא כל כך טובה אליי... ומי הפסיד מכך שהיא לא זרקה אותי מכל המדרגות? שנינו! היא הפסידה כי לא היה לה בעל (למרות שחשבתי שאני בעל כמעט מושלם) ואני הפסדתי כי בזבזתי עוד כמה שנים במחלה. אולי אם היא היתה זורקת אותי מהבית הייתי מגיע מהר יותר לקרקעית שלי והולך לטיפול, בלי הצורך להמשיך לסבול עוד כל כך הרבה זמן. אבל היא היתה מידי תלותית ולא היה לה סיכוי מול מסע הלחצים והמוניפולציות שהפעלתי עליה.
אבל האם היא באמת "הבינה" אותי כפי שאתה מתאר את המצב אצל אשתך? לא ולא. היא פשוט הדחיקה את הכל, כיון שאם היא היתה נותנת לעצמה להרגיש, היא לא היתה מסוגלת לסבול את עוצמת הכאב. לקח לה הרבה זמן אחרי שהגעתי להחלמה, עד שהיא נתנה לעצמה להתחיל להרגיש, וכשהמוגלה יצאה החוצה זה היה כואב, מאוד כואב. הבגידה, השקרים, הגועל הפנימי שהיא חשה והדחיקה, כל הרגשות הקשים שהיא לא איפשרה לעצמה לחוש. תאמין לי שגם היום, אחרי שנתיים וחצי של נקיות, אנחנו עדיין עובדים על תיקון ההריסות.
טוב, חפרתי קצת אז חשוב לי להבהיר: אני לא מכיר אותך ולא את אשתך, אין לי מושג מה עשית ומה המצב שלך. כתבתי לך כפי שהייתי רוצה שיכתבו לי ביום הראשון כשהגעתי לכאן. אני חושב שאם מישהו היה מעמיד לי מראה מול הפנים הייתי נפגע ומרגיש כאב - אבל לבסוף הייתי מודה לו. גם כיום כאשר הספונסר שלי לפעמים מוביל אותי למסקנות לא נעימות אני מתרגז מבפנים, אבל אחר כך אני מודה לו כי אני לא מחפש מישהו שייפה לי את המציאות אלא שיעזור לי לראות אותה כפי שהיא.
אז אם טעיתי וסתם עשיתי לך רע - קבל את התנצלותי. אבל אם חלק מהדברים כאן מדברים אליך אז אני מוכרח לומר לך שיש דרך ויש תקווה ולא חייבים להמשיך לסבול. אתה מוזמן להצטרף אלינו במסע ההחלמה. לא הכל ורוד ולא הכל קל, אבל מי שמתמיד - מרויח בגדול.
