יציאה ממלחמה להחלמה
"כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלוקיך בידיך"
"ויושר דרכם של ישראל תלוי בנצחון יצר הרע. ובא הכתוב להעיר האדם כי ביציאתו מעולם העליון לבא לעולם הזה, יהיה מוכן למלחמה, כי לא יחשוב שאין צריך תגבורת לניצחון זה, אלא אדרבה לזו יקרא מלחמה על דרך אומרם (אבות פ"ד):" איזהו גבור הכובש את יצרו", שאין גבורה גדולה מזו, ולזה אמר: "לַמלחמה" - בפת"ח תחת הלמ"ד. ואומרו: "על אויביך" בא להעיר, כי לא מלחמה זו כגיבור הלוחם ללכוד עיר וכשיקוץ במלחמה יפנה וילך לעצמו, אלא כאדם הלוחם עם אויבו, שאם יתרשל יקום עליו והכהו, כמו כן אם יתרשל האדם מללחום את האויב, יקום עליו ויאבדהו מן העולם. ומבטיחו הכתוב שהגם שתקיף הוא היצר מכח האנושי, אף על פי כן יתנהו ה' בידו". ('אור החיים')
- - - - - - - - -
לא פעם נשאלתי: "מה אתה מתעקש על מחלה", מה יקרה אם תצא מנקודת הנחה שאתה (היית) רשע. גדול. ועכשיו חזרת בתשובה... מה זה משנה?! אנסה לענות על השאלה הזו בשורות הבאות. יהי רצון שיהא לתועלת.
ההבטחה – "תילחם תנצח" - פירקה אותי לגורמים. בתחילה רק אשמה, אתה לא עושה מספיק. תתאמץ יותר ואז תצליח. אבל כשלא הצלחתי למרות שהתאמצתי, אפילו שפניתי לעזרה והשתדלתי בכל מאודי, כנער ומתבגר, התרופפה לי האמונה. תגיד ת'אמת, הרי אתה נלחם ברצינות (ברכות ה'.) להרגיז יצר טוב על יצר הרע. למה הוא לא נותן אותו בידיים שלך?! להזכיר את יום המיתה? תאמינו לי שזכרתי. לא יום. ימים. אילולא פחדתי, הייתי קובע את התאריך בעצמי... שקעתי לאזור דמדומים מסוכן. עם היחיד שיכול להצילני לא דברתי. באותם ימים עצובים, כמעט שלא תקשרתי עם הכח העליון שלי.
דווקא כשנכנעתי, כשהפסקתי להילחם, חדלתי להיות דייר בתהום הנשייה. הציעו לי לקבל את מעשי הבעייתיים ככאלו הנובעים ממחלת נפש הנקראת התמכרות, ולא כחטא, וכמעט מיד רווח לי. לראשונה בחיי יכולתי לסגור יום ללא פעולה ממשית על תאווה. לקח לי זמן לתפוס מה ההבדל בין מלחמה לכניעה - פעולות אקטיביות כמו חתירה למגע ושליטה בהתרחשות, אל מול פעולות אקטיביות המבטאות בידול וריחוק מאזורי עימות - בתחילה התייחסתי למושג 'כניעה' כטקטיקה נוספת של מלחמה - אעשה פרצוף של מסכן וחלש והדרעק הזה שאוהב מלחמות עם חזקים יחפש קרבן אחר...
בהמשך הבנתי את ההיגיון שעומד מאחורי הדברים – התאווה פועלת עלי כמו הצפרדע של מצרים. כל חבטה מוציאה ממנה עוד צפרדעים... לתאווה יש באמת כח עצום עלי. יותר ממה שיש לה על אנשים אחרים. אין ספק שהיא מהפנטת, משנה את החשיבה ומשכנעת שאין סיכוי מולה מפחידה ומייאשת אותי. אבל מקור האנרגיה שלה (שפריצים של צפרדעים) נובע מההתנגדות לה. החיכוך שנוצר משתי התנועות ההפוכות - רוצה ולא רוצה - מטעין לה את המצברים. נכון, כשלא נלחמתי נסחפתי 'במורד הזרם', אבל המערבולת ששאבה אותי למטה, זו שהנמיכה לי כל העת את הרף, נוצרה בגלל 'הזרם' ההפוך...
השינוי היה מיידי. למרות שהתמודדתי עם גלי תאווה משניים, יכולתי לחוש בהיחלשות עוצמתם. עדיין היה עלי ללמוד איך להרפות מהתאווה. כיצד 'למסור' את הרצון החולה. אך עצם ההודאה שהלחימה בחושך עם מקלות נגמרה נתנה לי מעט אור ואויר. וכן, התאווה היא אוייב. גם שלי. מי שיכול, שילחם בה עד כלות. כשם שנלחמים ביצר. מי שהיה שבוי שלה כמוני, אדם חולה, יודע שדגל לבן מסנוור אותה...
וחז"ל? הם דברו על 'היצר'. בו באמת נלחמים.
אגב, סימוכין לרעיון ניתן למצוא (על פי העיקרון שראיתי היכן שהוא בעבר) בפסוק עצמו: בתחילה כותבת התורה בלשון יחיד – 'כי תצא', ואז היא עוברת ללשון רבים - 'אויבֶיך', (ולא אויבך) ומסיימת בלשון יחיד שוב, 'נתַנוֹ בידיךָ' – בכדי ללמדנו שבאמת 'המלחמה' בתחילה היא 'ביחיד', מול היצר הרע לבדו. בהמשך, עוברת התורה ללשון 'רבים' בגלל שיש לא מעט מקרים שמחשיבים אותו בטעות לאוייב... כאלו שעיקר ההתמודדות בהם היא עם המחשבה הלא נכונה שהאתגר הוא היצר הרע... אך נתינתו של היצר ביד הלוחם, ההצלחה במיגורו, טמונה בבידודו מכל אלו, בחזרתו להיות 'יחיד'.
ביצר נלחמים. בכל השאר לא...
לקריאת סיפורו האישי של הכותב לחץ כאן
