מחר דיאטה
חבר כתב בפורום:
כרגע אני לא יודע מה אני רוצה. בעצם אני יודע מה אני רוצה וזה שיהיה פתרון קסם כמו כפתור DELETE ושאחזור להיות מי שהייתי לפני שהכרתי את כל הדבר הזה. הבעיה שאני יודע שזה לא מציאותי ולכן אני לא רוצה כלום... אני מקווה שהבנת.
אני כותב "הדבר הזה", בא לי לכתוב "הגועל הזה" אבל אני מרגיש שאני עדיין אוהב ומתגעגע לזה ואז אני לא אשקר.
באיזשהו מקום בפנים, אני מאמין שכשאתחיל את התהליך, יהיה לי קשה לחזור לסורי. הבעיה שקשה לי לוותר על הדבר היחיד בחיים שנותן לי הרגשה של סיפוק ותחושה טובה, אפילו אם זה לזמן קצר. איך אפשר לוותר על זה?
אני לא מחפש רחמים. זה לא מעניין אותי. פשוט קשה לי להאמין שיש משהו שבאמת יעזור. האתר עם העצות שלו נראה מאד יפה, אבל אם הייתי מממש את כל הספרים שקראתי עד היום הייתי במקום אחר.
אני טיפוס שקשה לי ההתמדה. היום זה מרגש אותי אז אני יעשה. עוד חודש או חצי שנה כשהתהליך יפסיק לרגש אותי אני אחפש ריגוש ושוב אפול ואז אני אדע בוודאות שאין שום דבר שיכול להציל אותי. וזה יהיה בשבילי אובדן התקווה שהיום היא עוד קיימת.
נראה לי שזה המחסום שגורם לי לאי ההצטרפות לתהליך.
'סוד הכניעה' כותב: אז אם נתרגם את כל מה שכתבת לכמה מילים ולעברית עכשווית זה יהיה בערך "מחר דיאטה". היום כבר הלך כי במילא התחיל גרוע, אז אמשיך להרוס אותו ולהכאיב לעצמי, ומחר
בטוח אתחיל דיאטה והכל יהיה בסדר. (או במילים של הגששים "שלשום אמרתם לי אתמול, אתמול אמרתם לי היום, היום אתם אומרים לי מחר"...). אבל יש גם גישה הפוכה לגמרי והיא נקראת "רק להיום". הגישה הזאת אומרת שהיום אני יעשה דיאטה, ומחר
אולי ארד על שווארמה.
ההבדל בין הגישות הוא מאוד ברור. הגישה הראשונה היא בעיקרה תירוצים והונאה עצמית שמאפשרת לנו להמשיך בדרך חיים הרסנית, תוך כדי הבטחות של הרים וגבעות, העיקר שההבטחות לא יחולו על היום. מחר? אין בעיה, מה שתרצה, רק תן לי היום להמשיך לסבול. כמובן המילה דיאטה כאן היא כמשל, אבל הבעיה שלנו היא שכך אנחנו מתנהגים מול התאווה באופן קבוע כאשר אנחנו מוכנים להבטיח שמחר נעשה הכל להחלים, אבל היום אנחנו רוצים ליפול. המנגנון הזה הוא משוכלל ויש לו מגוון רחב של וריאציות שבהן הוא פועל, כמו למשל אחרי המבט הראשון בבוקר, שכבר הופך להיות תירוץ לכך שהיום במילא נהרס אז יאללה בלאגן, ומחר יהיה בסדר.
ההיגיון בגישה הזאת הוא בערך כמו ההיגיון של אדם שאומר שכיון שמגרד לו בראש אז הוא צריך להרביץ לעצמו עם פטיש חמש קילו, אבל למען האמת - אין צורך לחפש היגיון במנגנון שנקרא הונאה.
הגישה השניה אומר שאלוקים לא נתן לנו את העתיד, ולמעשה גם לא ממש את העבר אלא רק את ההווה. העבר נמצא בזכרונות והעתיד נמצא בדמיונות, ואין שום דרך לשנות את העבר וגם לא לחיות את העתיד. מימד הזמן היחיד שאלוקים נתן לנו הוא ההווה. אי אפשר לנשום היום בשביל מחר, אי אפשר לישון היום בשביל שבוע הבא, וגם אי אפשר לאכול היום בשביל החודש הבא, זה פשוט לא עובד ככה. אני צריך לנשום היום, לאכול היום, לישון היום וגם לעבוד היום. מה יהיה מחר? אני לא באמת יודע. אני מקווה שאקום מחר בבוקר ושיהיה לי יום נוסף לחיות, אבל האם אני בטוח בכך? לא.
לכן אני צריך לעשות דיאטה היום, ואולי מחר אחליט להפסיק. אני צריך היום לעשות פעולות החלמה בכל מחיר, ואולי מחר אפול. אני מאוד מקווה שאלוקים יתן לי גם מחר את הכחות לעשות את כל הפעולות ולהישאר נקי, אבל אני לא עסוק בזה בכלל. כשיגיע מחר וזה יהיה רלוונטי - אטפל בזה.
אי אפשר להגיע להחלמה עם סטופר ולומר שאני לא מתחיל להחלים היום בגלל שאני לא יודע אם יהיו קבוצות קבועות בבית האבות שהילדים שלי ישימו אותי בו כאשר אהיה בן שבעים וחמש. אף אחד לא ביקש ממני עכשיו להתחייב על מחר, אז בטח שאף אחד לא דורש ממני לדאוג מה יהיה עוד עשרות שנים. כל מה שמבקשים ממני זה שהיום אעשה את מה שמוטל עליי. אם אני יכול לעשות את זה היום - הכל בסדר. מחר? אולי כן ואולי לא, אין לי מושג.
הגישה הזאת עובדת עבורי 988 ימים, כל יום - רק להיום. תאמין לי שכאשר הייתי נקי יום אחד, לא התחבטתי בשאלה מה יהיה עוד תשעים ימים אלא בשאלה האם אני יכול לעבור את היום הנוכחי כשאני נקי. אני לא מחפש להכריח את עצמי להתמיד ובכלל לא מתעסק בזה אלא מיישם את הסיסמא של "רק להיום", וזה עובד עבורי. אני מקווה שזה יעבוד גם עבורך.
