לכל שבת יש מוצאי שבת
למרות שהיו לנו בעת האחרונה הוצאות כספיות גדולות, אשתי לא ויתרה על שבת JSS (שבת יהודית רוחנית. שבתון המתקיים פעמיים בשנה עבור יהודים מכורים למין המחלימים בתכנית 12 הצעדים). 'אין מצב שאנחנו לא שם, זה הדלק שלי'. כמי שמתודלק הייטב על ידי השבתות הללו בעצמו, שמחתי. גם בגלל הקירבה המשמעותית לימים הנוראים. מבחינתי אין הכנה ראויה יותר ליום הדין משבת שכזו. אבל לא רק, אחרי שנים של בדידות איני יכול לוותר על 'הביחד' של 24 שעות גדושות עם חברים קרובים. מניסיון עבר ידעתי שהחוויה המעצימה והמרגשת הזו מהווה רוח גבית להחלמה. למרות ההכרות המוקדמת עם השבתות הללו לא ידעתי עד כמה.
בשורות הבאות אנסה לגעת מעט בהרגשה המרוממת מהשבת האחרונה - פרשת כי תצא. יהי רצון שיהא לתועלת, וגם אם לא, לפחות הכותרת תובן...
כשנתבקשתי על ידי המארגנים לדבר לפני המתכנסים בליל שבת, סירבתי. חלקתי איתו את התחושה שהסיפור שלי מוכר ידוע ולעוס. בנוסף בחודש האחרון כבר דברתי בכמה פורומים, ולמדתי לתת עדיפות להמתנה בין מסר אחד למשנהו.. בן שיחי לא וויתר לי. 'התווספו לשבת לא מעט חברים חדשים, אין להם מושג מי אתה'. 'יש כאן אנשים שזקוקים לנס שקרה איתך', המשיך לפרוט על נימים רגישים.... העליתי בפניו רעיונות נוספים אך הם נדחו מסיבות שונות. רגע לפני ששלחתי אותו באופן סופי למצוא אדם אחר, התייעצתי. נאמר לי שאכן יכולה להיות תועלת. לי ולאחרים.
כפעולה הפוכה, הסכמתי. בעצת חבר יקר רשמתי לפני ראשי פרקים של ההבדלים בין השימוש להחלמה. "תתמקד במי היית. לא רק מה עשית. כך תעביר את המסר למי שלא מכיר אותך, ובנוסף תוכל לחדש למי שכן". קרוב יציאה מהבית קלטתי שלא הדפסתי את הדפים. התקשרתי לאדם אחד, לשני וללא הועיל. בטלפון השלישי או הרביעי החלטתי להרפות. 'אז לא יהיו דפים'. דווקא אז נמצא הפיתרון. את המסר המודפס הכנסתי למזוודה ואצנו אל השבת.
ממש לפני כניסת השבת קיבלתי בומבה. כשהוצאתי את 'המסר המודפס' קלטתי שהדף הראשון, זה שמתאר את ההבדל בין השימוש לתחילת הדרך ועד לצעד החמישי איננו. אמת, לא היו שם תיאורי תאווה מפורטים. אבל היו גם היו אמירות ברורות הנוגעות לשפיותי ייאושי מהחיים והמניפולציות שלי, ולא נמנעתי מלכתוב גם על אלו סודות שנשאתי עימי... לאחר כמה רגעי תדהמה לא פשוטים, שיתפתי את אשתי. היא עיכלה את זה במהירות: 'לא נעים לא נורא'. 'שום דבר לא קורה בעולמו של אלוקים בטעות, גם כאן'. לי לקח עוד רגע להשתחרר מהמחשבה על הדף שנשאר במדפסת פומבית, או גרוע יותר, האפשרות שהוא כבר נמצא בהישג ידיים מוכרות..
לפני ששלוות נפשי מערערת לחלוטין, הודיתי בחוסר כוח מול הרגשות והמחשבות. התפללתי לאבא אוהב שיתן לי שלווה לקבל את מה שאיני יכול לשנות. כח לשלם 'דמי לימוד', ושאבין את 'השיעור' שהוא מלמד אותי ושאפיק ממנו תועלת. החלטתי למסור את כל העיסוק 'בדף הנעלם' לידי הבורא, 'להכניס אותו למעטפה סגורה' שתפתח במוצ"ש, וביקשתי שאהיה נוכח ולא אפסיד מהתועלת שקיבלתי בעבר בשבתות הללו, וחשתי הקלה מיידית.
חיבוק מחבר ונכנסתי לקבלת שבת, ופשוט נרגעתי. יכולתי להיזכר במה שאמר לי לא פעם הספונסר – "ולישרי לב שמחה" – כשהלב ישר צריך לשמוח... זה לא הזמן לדאוג, זו העת לפזם. כשהגעתי למנגינת "אנא בכח" שוועתינו קבל יודע תעלומות ברוך... נסכה בי שלווה. הדאגה נעלמה, הביטחון בטובו הגדול שב אלי. יכולתי להנות מתפילת ערבית, מהסעודה, ומשיח נעים עם היושבים עימי בשולחן בנעימות ללא מחשבה על מה אדבר ומי קורא כעת את "המסר".
כשהגיע זמני לדבר חשבתי שהבנתי מדוע נעלמו הדפים: "רצונו של אלוקים הוא, שאהיה לא מתוכנן, שאתעלם מהמילים הכתובות"... פתחתי את דברי בתיאור חוסר האונים שחשתי מרגע שהדף נעלם וזרמתי עם מה שנבע לי מהלב. היה כיף ומחלים. אגב, דווקא בחמש הדקות האחרונות, כשהקראתי מעט מהדפים שנשארו עמי, מתוך מחשבה שלא לחינם הם שם, התברברתי. הרגשתי 'שהזרם' פסק. הדיבור הפך למקוטע ולא מחובר. לא הצטערתי, מבלי להבין מדוע, חשתי שדינם של הדפים נגזר... הנחתי לזה.
והיה עצום, לא פחות. למרות שנשארתי לשוחח עם חברים עד לשעות הקטנות של הלילה השכמתי למדיטציית בוקר קבוצתית נפלאה. שלוות הנפש שלי לא הופרה גם כשגיליתי שהטלית נשארה בארון בבית. התרגשתי משיתוף אקטואלי ומסעיר של חבר באמצע קריאת התורה - "תגיד, נראה לך שאני צריך להחזיר לצדקה שטר כסף שביקשה ממני לתרום יצאנית ששילמתי שכרה"... האוכל בסעודת הבוקר קיבל 'ארומה' מיוחדת בזכות מסר נפלא על מסירות נפשו של בעל כלפי אשתו המיוסרת. למדתי להעריך גם דלי עם חורים. אין לי ספק שאזכור שגם הוא יכול לגדל פרחים.
גם הקבוצות השונות בצהריים היו נהדרות. לאחר קבוצת 'באתי בגלל נשארתי בשביל' (באתי = כי לא ידעתי מי אני. נשארתי = כי למדתי מי אני. ואני ממשיך לבוא = כדי שלא אשכח מי אני) שמעתי מסר זוגי. נוגע. סוחף. באופן יוצא דופן. גולת הכותרת של השאיפה היהודית, שיזכו ותשרה השכינה במעונם קרסה. בפשטות כובשת שניהם אמרו, התרסקנו. כל מה שהיה נשבר. לרסיסים. אבל יש תקווה. למדנו שיש מי שמדביק ומאחד גם פיסות זעירות. היה מי שמשך אותנו מעמק הבכא ולחש לנו 'קומו צאו מתוך ההפיכה'. בעזרתו היום הכל אחרת. יש אמון, יש תקווה, יש עתיד, יש חלום.
גם 'הרב שיח' היה מקסים. פולמוס שלם התעורר סביב היכולת להחלים, הדרך אל ההחלמה, והמקום בו היא עשויה להתרחש. חוויתי רגע אישי מיוחד נוסף כשנתבקשתי להיות חזן בתפילת מנחה. זיכרון עלבונה של מנחת יום שלישי במנגינת השבת צף, נחווה, והתפוגג.
אני משוכנע שארגיש את הצמרמורת של הרעווא דרעווין לא מעט זמן. לא רק השירים (ואפילו בַּהֲסְתָּרֶה) הנוגעים, בעיקר בגלל דבריו המיוחדים של מכור שאינו שומר מצוות: "החלטתי לבוא לשבת של מכורים כי כאן מצאתי אלוקים. תודה שהכרתם לי אותו".
אח, 'טובים מאורות'.
לפני החזרה (הנחיתה) לשגרה - ההגעה לבית, התייעצתי ביחס לגישה המועדפת 'לפרשת המכתב הסגור' מערב שבת. "תעבור במקום ותברר האם מישהו נתקל בדף". קיבלתי. אך למען הסר ספק תהיתי: ואם אשאל על תוכנו? גם לזה קיבלתי מענה - לא כדאי שתרחיב מעבר 'לכל דבר יש הסבר'. (גאוני) התפללתי לאומץ. ביקשתי שאהיה שליו. שלא אגיע לשם מבוהל. שאבין את התועלת ואחוש בה. ונגשתי לאחראי. נאדה. הוא לא ראה כלום וגם לא ידוע לו על מישהו שראה. למרות טעם חמוץ מתוק - אפחד לא קרא אותו אבל המסמך עדיין איננו - קיבלתי את המציאות. זה מה יש, מלמלתי, 'רצונך נעשה'.
כשעה לאחר מכן אשתי הופיעה מולי עם חיוך על הפנים ודף ביד... אה. זה כל מה שהצלחתי לומר. "הוא היה על השולחן בסלון מתחת לתיק של הילד". הוסיפה כשראתה את הפנים שלי. הוקל לי. שמחתי על החסד. שהמסמך המפליל לא הגיע לידיים הלא נכונות. הודיתי על סיום מבורך של מה שיכל להתברר כסיוט לא נעים בכלל. אבל בכנות אכתוב שהייתי גם מתוסכל. הרגשתי החמצה על כך שלא ירדתי לשורש הסיטואציה ונחיצותה; "בשביל מה עברתי את החוויה הזו". או יותר נכון, "למה הוא העביר אותי את זה. רק בשביל שאתפלל ואתחבר אליו? כבר זמן שאני יודע שאין לי מושג. לא מול המציאות ולא מול מה שאני מחשיב כמציאות. ברור לי שהנני בידיו הטובות, גם כשלא הכול טוב, אמונתי שהכול לטובה. אז מה באמת היה כאן.
בצעד 11 למדתי להקשיב לי. לצוטט לשיח הפנימי שמתחולל בתוכי. בתחילה רק להתבונן בו, לא לדחות או להשתיק אותו, ובהמשך גם לזהות מבין 'לקישקושים' את 'הזרזיף השפוי' ולהתמקד בו. להלן הדיאלוג בין 'העצמי' כפי שאני מכנה אותו לבין 'הזרזיף':
'עצמי': באמת לא חיפשתי את 'המסר' הזה. דעתי היתה שצריך להיות משהו אחר. עשיתי הפוך מרצוני ופעלתי ביחס לנתינת המסר והכתיבה שלו בדיוק על פי מה שהוצע לי. זאת האמת. נשמעה לחישת 'הזרזיף': אבל זו כל האמת?! למה אתה מתכוון תהה 'העצמי', תראה, צבר עוצמה 'הזרזיף': אנחנו מכירים זמן, במהלכו למדתי שכשאתה מגן בלהט על העמדה שלך, כשאתה תפוס 'בצודק ובהגיוני', בדרך כלל יש עוד אלמנט נוסף שמסתתר לך היכן שהוא...
'עצמי': אהממ. לא רע.. גם אתה הגיוני... תראה, כשכתבתי את המסר ראיתי בעיני רוחי הנמסרים. את התועלת שתהיה להם, אבל חשבתי גם על איך שהם יקבלו את ה... היי, תפסיק. חתך אותי 'הזרזיף': נכון, הספונסר הציע לך להכין את המסר לא את התגובות שלאחריו או מסר לפי התגובות שנדמה לך שיהיו לאחריו... אבל תעצור כאן, בזמן. לפני שאתה גולש שוב למקום הלא נכון. זכור, המשיך בתנופה, אנחנו כאן כדי לבדוק 'מה זאת עשה אלוקים לנו', לא מתעסקים עם 'אבל אשמים אנחנו'... הרהורים, חשבון נפש, לא הלקאה עצמית.
עצמי: בנאדם, אתה תותח. כיף שאתה פה. איפה היית עד עכשיו? 'הזרזיף': תודה לך. הייתי פה, תמיד. כיום אתה נותן לי כוח. מחזק אותי, אז אפשר לשמוע אותי יותר...
לקריאת סיפורו האישי של הכותב לחץ כאן
