להתקשר לחבר מנצח או לחבר שנמצא איתי בבוץ?
דיון זה עלה באחד הפוסטים האחרונים. לאחר שראיתי אותו, החלטתי לנסות לעשות סדר בהתלבטות (לא בהחלטה, כמובן).
***
אני מרגיש שאני לא ראוי. אף אחד לא מבין אותי. מה הוא כבר יכול להגיד לי. הרי הוא כבר רחוק רחוק משם.
לפנות לאלוהים? מה אלוהים קשור כאן, בתוך כל הפורנו ההזוי הזה, מילא אם הייתי רואה רק מין רגיל, אבל את הקטגוריות שאני צפיתי...לא.
לפנות לאחים שלי, מה אני דפוק? הם מתקדמים בחיים, ואני תקוע בתוך ריח הניחוח של הזרע שלי?
לא. אני חייב לצאת מזה. רק אז אוכל לשאת פני בכלל..
הרגש הזה שליווה את חיי, לא נעלם. הוא רק התעדן. הצורך שלי ב'גיבוי' וכ'כיסוי' כדי להרגיש שווה בין שווים. הציפייה הבסיסית שלי ש'הם' נמצאים למעלה, ואילו אני, אי שם למטה. שלי אין מה לתת להם, כמובן, חוץ מידע איך לפרוץ חסימות מחשב...
כשהלכתי לשבת JSS הזו (שבת של מחלימים), לאחר שנה נקיות, הרגשתי חייזר מפוחד. הרגשתי שכל מי שיסתכל עלי וישמע שאני משמור עיניך יזלזל בהחלמה שלי, יגיד שאני לא מבין כלום, שאני סתם, שאני...ולא הצלחתי להשתחרר מתחושת הנחיתות. היום אני יודע שתחושת נחיתות זו לא הייתה קשורה למציאות כמו שהיא הייתה קשורה לקושי שלי לקבל את עצמי, את הדרך שלי אל אלוהים ואת השינויים שאני עברתי ועובר.
ועדיין, כשאני ניגש לאדם שאני מעריך אני נוטה לחכות שהוא יפנה אלי. הכל אצלי מתורגם למי מעל מי - אם הוא פונה אלי, אז הוא מעניק לי ומקבל אותי, ואם אני פונה אליו אני מתנשא...להיות פשוט נחמד, זה קשה מאוד לאדם שבור כמותי. רק אם יש לי 'קבלות' ו'תעודת ביטוח' של הצלחה - אני יכול לדמיין שמישהו ירצה אותי כשווה לו.
***
מה הוא מחלק עצות, מי ביקש ממנו? רק רציתי שהוא יקשיב, והוא ישר מדבר כאילו על מה אני צריך לעשות...אני יודע מה צריך לעשות גם בלעדיו'.
הקושי שלי להיתלות בניסיונם של אחרים, לשמוע, קשור עמוקות בקושי שלי לשהות בתוך הקושי. כן, אני כבר למדתי לדבר על קשיים, אבל לקחת אחריות עליהם, או במילים אחרות - להבין שאני עכשיו נמצא במקום בו אני צריך להיעזר, אבל באמת, לא רק להבין מה לעשות ולבצע לבד, להיעזר, צעד אחר צעד, בפיזיותרפיה הזו של הצעדים, מאוד קשה לי. אז אני נמנע מלהתקשר. נמנע מלגעת במקומות בהם כבר אני יודע שאני חלש. אפתור אותם לבד. אדחיק אותם. אעלים אותם. העיקר לו להרגיש את תחושת התלותיות השברירית הזו
***
מבט מבין בעיניים. לא צריך להסביר. הכל קרוב. הכל מובן. אין צורך לתאר את הכאב, הוא משוקף בעיניים של היושב למולי. אני לא מבקש החלמה. רק הזדהות, הכרה, יציאה מהבדידות. וגם, את הרמיזה הזו שאני מוצא בעיניים של החבר שאיתי לאורך כל הדרך, שהוא מאמין בי. אני רואה אותו, אדם כל כך טוב, שעדיין סובל, ופתאום חושב - גם אני נראה ככה? גם אני אדם טוב מאוד, שסובל ממחלה? מה, כששומעים אותי לא רוצים לברוח בגועל? החיבוק, המגע, ההתייחסות, מעניקים לי משענת שלא שיערתי שתחדור כל כך עמוק לחיי.
בפעם הראשונה שנתקלתי בחוויה הזו, בכיתי בכל הנסיעה חזור, כארבעים דקות, כמעט ללא שליטה.
הבדידות נסדקה.
והאכפתיות, המבט המבין, המזמין את המשך הקשר, חדר למקום שבו היה אסור לאיש להיכנס.
צרור חוויות אלה ניסו לסדר מעט את האפשרויות בהם אני נעזר בחברותא. בכל מקרה, אני לא אוהב את הביטוי 'מנצחים' כאן. הוא קרוב מדי לביטויי מלחמת היצר המוכרים וה'טובים'. אני מעדיף את הביטוי 'שהחלימו' או 'מחלימים' או 'בהחלמה'. כמחלים, איני שוכח את הכאב שהיה, אך אני אסירותודה כבר לא תקוע במעגל האינסופי של אוננות-נפילה-בכי-חרטה-חרדה-שכחה-הכחשה-נפילה. החיים שלי נעים לכיוון אחר. אין בי מילים לתאר את עוצמת הכיסופים שהיו לי בעבר לתהליך הזה, לראות אותו מתממש בחיי זה מעורר השתאות לגבי היצירתיות של אלוקים.
לקריאת סיפורו האישי של הכותב לחץ כאן
