מסע אל מעמקי הנפש. ניתוח כואב של נפש המכור
"עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם". לעולם. לעולם. לעולם.
צועק, את הלעולם הזה בקול כוחות נשמתי, יודע שלא מדובר על לעולם ממש, אלא על כל כוח הרצון שלי בשעה זו של תשובה
בכל כוחי אני צועק. לעולם. אני לא רוצה את זה יותר. לא רוצה. לא רוצה. לא רוצה. לא רוצה. לא רוצה.
זה לא אני. אני אהוב וחביב. ומה שעשיתי משוקץ ומתועב. מי שאני היום, מי שאהיה, אהיה אדם אחר.
אבא, אני לא יודע איך זה קרה לי, אבל אני מבטיח לך, אהיה אדם אחר, אדם אחר. בבקשה, תן בי את הכוחות להשתנות, תן בי את כוח הרצון, עזור לי לראות כיצד אתה עוזר לי כל פעם מחדש, מכבה את האינטרנט כשאני גולש, גורם לטלפון שלי לצלצל, גורם לי להוריד ווירוס במקום סרט, אבא בבקשה, תן בי את הכוח, בקשה, ב- ב- ק- ש- ה....
צעקה זו ליוותה למעשה את כל חיי בארבע עשרה השנה האחרונות, מגיל ארבע ועשרה ועד לפני שנתיים. היא חזרה בגלגולים שונים, מבוגרים וצעירים, מלאים וחסרים, אך היא תמיד הייתה שם, נואשת, יודעת שהכל תלוי באותו רגע אחד של רצון כנה, שבו אני מראה לעצמי ולאבי שבשמיים שאני באמת, אבל באמת לא רוצה את זה, שזה לא אני...
איני יודע מתי הזעקה הנוקבת עד תהומות שזעקתי, (מצאתי בשיחות הר"ן פעם שאפשר לצעוק בשקט, אז הייתי צועק בתוך ראשי, בשקט גמור, כמו באוננות, אבל להפך - צועק וזועק את כאבי, ולא נע ולא זע...) הפכה ליאוש מריר, שעטף את כל המערכת הזו של נפילות-קימות. אני רק נזכר בזמנים בהם בכיתי בלב שבור. ואמרתי לאבי שבשמיים - אבא, מה אני אגיד לך? אתמול התפללתי חצי שעה בדמעות שלא אעשה את זה שוב, והיום? מה אומר היום? האם היום אני יכול לומר שאיני רוצה לחזור לחטא זה לעולם? הרי זה בדיוק מה שאמרתי אתמול, ואתה יודע, גם לפני שבוע, וגם לפני...והבכי הכואב, השבור, חלחל עמוק עמוק, (אפילו עכשיו כשאני נזכר בו, אני דומע קלות), עד כדי כך עמוק שהוא הפך לשנאה. שנאה לדבר הזה בתוכי כגורם לי להיות כל כך בהמי. שנאה לכל מה שהוא מייצג. תחושה של דחיה, של שפלות, של בהמיות.
אבל לא הייתי יכול להכחיש, אני עשיתי את זה שוב ושוב, ואוהו כמה שהגבתי, הגוף שלי רעד, הידיים שלי שפשפו, העיניים שלי בהו, אפילו היו פעמים בהם השכל שלי כתב...לא הייתי יכול להתכחש לעובדה המרה כשאול - זה אני שרוצה את כל הזוהמה הזו.
ושנאתי את זה. כל כך שנאתי את זה.
לא כעסתי על אלוקים. לא, הוא זך וישר, תמים פועלו, זה אני שמרגיש כל כך מפלצתי, גועלי, חסר כל חוט שדרה. אפילו לעמוד במילתי לאלוקים איני יכול, ואיכה אשא פני?
הפסוק אותו אמרתי בכוונה בכל תפילה, אבל בכל תפילה, היה 'לב טהור ברא לי אלוהים ורוח נכון חדש בקרבי', לב האבן שלי, הגועליות שאני מרגיש בתוכי, אינה יכולה להשתנות. אני חייב שתברא לב לי חדש, חדש בקרבי רוח אחרת. טהר ליבי לעובדך באמת, כשהייתי צועק 'באמת', אבל' באמת'....באמת....
בשלב מסויים השנאה העצמית החלה לחלחל, לפורר את האישיות שעומדת מעליה,
לעומתה - הכל חיוור. מה שווה הלימוד שלי? התורה שלי? ההצלחה שלי? העובדה שכמעט סיימתי ש"ס גמרא ועודי בן עשרים? העובדה שאני מצטיין בכל אשר אלך? מה זה שווה? מה? מה?
וניסיתי, כל כך ניסיתי לתרגם את המרירות הזו לתשובה, לשינוי, אולי אם אגעל מזה מספיק אוכל להשתנות.
במקום להגעל מזה גרמתי לעצמי להיגעל מעצמי.
והפכתי לנכה אהבה - הפסקתי להאמין שמישהו יכול לאהוב אותי. אלוקים? אולי כשאפסיק, למרות שהוא רחום וחנון ונותן לי כל פעם הזדמנות, אבל כשאני שם, עם כל הריר בין השפתיים...לא! (בשלב מאוחר יותר) - אשתי? לא, אם היא רק הייתה יודעת...ההורים, אחרי שרימיתי וגנבתי ושיקרתי והסתרתי, לא, אני לא יודע מה הם היו רואים בי...אני ופורנוגרפיה? אני? אני? אני? איך?
והנה מסתובב לו בעולם אדם רדוף. מבחוץ כולו הצלחה ביראת ה' בלימוד תורה ובבן אדם לחבירו, ומבפנים - ענן ייאוש ערפילי, נואשות נוקבת חסרת מילים, שאין אף אחד בעולם שמכיר אותה...מלבדי.
***
עד שהגעתי לתוכנית לא ידעתי כיצד לקבל את מי שאני, ולהבין שהשנאה שהפניתי כלפי התאווה רק הרסה אותי ולא גרמה לי להפסיק להתאוות. לצערי, דווקא הרמב"ם שימש אותי ככלי נשק אל מול עצמי.
לא ידעתי להפריד בין חוטא לחולה.
לא למדתי את הענווה המכירה בכך שאולי בתחומים רבים עלי לפסוק כהרמב"ם ולהפעיל את כוח הבחירה שלי, אבל כאן עלי לפסוק כר' צדוק ולבטל את כוח בחירתי מעיקרא. או לכל הפחות להבין שאין לי בחירה כי אני חולה ובכלל לא בחטאים עסקינן...
כיום, כמעט שנתיים אחרי הפעם האחרונה בה התרסקתי, אני הולך ומשתנה.
האהבה של אשתי נכנסת לחיי.
האהבה של אלוקים מאירה את הצד האפל שבנשמתי.
איני נואש יותר.
איני צריך להרוס את עצמי כדי לנסות ולרצות אלוקים ואנשים.
ואולי יום אחד, עוד מספר שנים, אוכל לחזור אל הרמב"ם הזה בהלכות תשובה ולקרוא אותו בלא להציף את כל הכאב הזה שהסתובב בנשמתי כל ימי בחרותי. או אז, אצליח לכתוב עליו ממקום נקי, בלא אשמה או האשמה.
