האתגר שבחגים
ראיתם ילד שאינו אוהב חגים? אם כן, כנראה שאינו ילד. כזה הייתי, לא אהבתי אותם. נצרבו בתודעתי כזמן של מתח, צעקות ומריבות, לחץ. גם החידושים שהביאו עימם בדמות בגדים ומתנות לא הורידו את מפלס הדרמה שעלה ככל שהתקרב 'החג'. אפילו הצבע הטרי לא הסתיר את 'הכתמים' תחתיו... פסח וסוכות היו החגים המאתגרים ביותר, משלל סיבות כילד ונער ואף בשנים מאוחרות יותר.
נתחיל מהילדות והבחרות – כוווולם, אבאמא, האחים, הבוגרים ממני, ואף הצעירים יותר. העירו לי, אתה לא עוזר. הכל מגיע לך. ועוד כהנה. והאמת צדקו, לא אהבתי לעזור. למה? כי הריכוז העצמי שלי התחיל עוד הרבה לפני שידעתי תאווה מהי. בשביל מה לעזור כשבסוף תמיד הדברים נעשים ומסתדרים... היום אני יודע שהאנוכיות הזו היא אחת הסיבות המרכזיות לתחושת השונות שלי, לזיכרון המוקדם לכך שיש אותי ויש אותם ואנו ניצבים משני צדדים שונים של המתרס...
ועם כזו סטיגמה - פרזיט - גם כשפרץ של רצון להיטיב התגנב לו החוצה לא יכולתי לעשות הרבה, נדנוד העפעף הראשון של חוסר שביעות מצד מי מסובבי חיסל במהירות את בדל העזרה הקלושה, ראיתם איך 'הם' דיברו אלי. בטח שאני לא יעזור לכם. הטענתי את עצמי בכעס וברחמים עצמיים, כל מה שאני יעשה לא טוב 'לכם'. תגידו את אמת, אתם פשוט לא אוהבים אותי (נו, בטח, מי אוהב אסופי יתום מאומץ) אני מיותר פה. טראח. טריקת דלת. חפשו אותי.
'התהליך' היה זהה. חזר על עצמו כמעט בכל סיטואציה - מתוסכל וממורמר הסתגרתי, התבודדתי. מרוקן יצאתי להתמלא, לחפש, אם בילדותי בהתחלה זה היה סתם 'מציאות' באשפה, מכשירי חשמל דפוקים ומשחקים שבורים שניסיתי לתקן (אותי?!) בהמשך, כשהבנתי מהי תאווה, עברתי לחיפוש אחר 'עיתונים מעניינים', מה שהפך אותי יותר מאוחר למומחה מספר אחת במזרח התיכון לנבירה בפחים ומציאת תאווה בתוכם... אגב, 'כמומחה אמתי' ידעתי באיזה יום כדאי 'לבקר' בפח ספציפי כי אז בני הבית משליכים את מגזיני הכרומו... אגב, השלל הרב לא סיפק אותי. ההפך. מתתי מבפנים. מבושה אשמה ונקיפות מצפון על הדרך שבה אני נתנהג לבני משפחתי.
איכ, בהחלטה נחושה - לא עוד. התגנבתי לבית ובאין אומר ודברים ומבלי שנשמע קולי העליתי בועות פנטסטיק בתוך קערה, לקחתי סקוט'ש ברייט והתחלתי לקרצף כיסאות וקירות, כאילו בקירצופי אנקה את הזוהמה מנשמתי. (אותו היחס לסוכות רק ששם מדובר בניית סוכה סכך וארבעת המינים) זה עבד. עד שנמאס לי או שהגיעה 'הנשמה הטובה' שסיננה לעברי (בבואה לסגור איתי חשבון קדום) "הו, סוף סוף אתה עושה משו". בתיאטרליות תפסתי בשתי ידי את 'גלגל ההצלה' נעמדתי ופצחתי בשירת "עבדים היינו" או יותר נכון, "עבדים עודנו"... העפתי בהפגנתיות את הסקוט'ש מהיד והודעתי קבל עם – "לא אהיה עבד"... ונמלטתי.. שוב למוכר והידוע, לתאווה...
"עבד" להם לא הייתי, אך לרצונותי הייתי ועוד איך. לא ידעתי זאת באותה העת אך שפוט של התאווה, ונרצע של הכעס 'ורבים וטובים' מפגמי אישיותי שלא ידעתי לקרוא בשמותם. אסור בשלשלאות העצמי הכרזתי השכם והערב שכשאהיה 'גדול' אראה אחרת. 'בבית שלי' האווירה תהיה שונה. התכוונתי לזה. באמת. התחתנתי עם המון כוונות טובות, לא היה לי ספק שאצליח. הרי כל מה שאני רוצה זה בית שליו ושקט.. תארו לכם את גודל התסכול כשהדברים לא התרחשו 'כמו שצריך'... השתדלתי יותר, ודחקתי באחרים עוד יותר, מבלי משים הפכתי למפקד. הנחתתי הוראות, חשבתי שאני 'מנהל עבודה', מבצע החגים היה צריך להתנהל בלו"ז מדוייק צפוף, כשאשתי וילדי (כשבגרו) התלוננו שהלחץ לא עוזר להם בלשון המעטה.. בטלתי אותם בהינף יד, משוכנע הייתי שתכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי...
לדאבוני, גם בשנים הראשונות להחלמה לא באתי מיד אל 'הארץ המובטחת', שנות הנדודים במדבר הרגשי צרבו את רישומן בדפוסי התנהלות מכאיבים. מאוד. והפעם עוד היתה לי הצדקה הרי אני 'כבר בדרך'... עבד כי ימלוך. שילמתי את המחיר פעם אחר פעם בהרגשה, היה עלי ללמוד בדרך הקשה, ככל שפעלתי למענו השקט חמק ממני. רק 'כשהעסק' היה תקוע פניתי לעזרה, כשלא נותרה לי ברירה אלא להודות שנכשלתי בהשגת השקט. החל להתחולל השינוי, דווקא אז יכולתי להבחין שהמניעים שלי חולים. שאני עדיין עבד של העצמי. שבאמתלה של 'חינוך' אני כופה את משפחתי לעשות את מה שאני לא עשיתי, הופך אחריות מוצדקת לקרדום לחפור בו, מנסה להוכיח לעצמי בתת מודע שאיני כהורי ושוגה באופן חמור מהם.
ומאז, עבד משוחרר (על תנאי?!) אני, שואל מה אפשר לעזור. זהו. לא קטר המושך רכבת, לא מנהל עבודה, פועל. 'והדיסק'? הוא באמת מתנגן אחרת, שקט. נעים. שליו. כמו הוורודים שבחלומותי. בחסדו הגדול איני רודף או רדוף מפירורי לחם. שלא תבינו מנקים אצלנו. אנחנו משתדלים לבער חמץ. אבל בשפיות. חדלתי מלשמש כשוטר תנועה המווסת את התנועה לחדרים והחוצה, או כפקח הדורש מילדיו 'לפרוק' את הסחורה שבכיס מכנסיהם טרם עלותם על יצועם... הפנמתי שבית המקדש לצערי עדיין לא נבנה ואף אחד בסביבתי אינו כשיר להיות קרבן פסח...
כשאחת מפיסות הלחם המוצנעות בליל בדיקת חמץ נעלמה הודיתי בחוסר הכח שלי מול ההרגשה. פניתי לכח גדול וביקשתי מה' שיעזור לי למוצאה, ומשלא נעניתי, ביטלתיה וזהו ומיד המשכתי הלאה לסדר היום, ידעתי שאכן, החגים הם זמנים לששון. אפשר לאהוב אותם ולשמוח בהם.
חברים, יש מי שיכול להוציאנו מעבדות לחרות. מי יתן ונמצא אותו, עכשיו.
חברים זה תהליך. הוא לא קורה ביום אחד או בגלל פעולה אחת. לימדו אותי שיש שלושה עקרונות רוחניים הכרחים לגדילה - כנות. פתיחות. ונכונות. והם זקוקים לתחזוקה יומית, כשם שהאוכל אתמול נזקק לאכילה היום. ממש לא מובן מאליו שהדברים התרחשו ונכתבו. חשוב לי להבהיר שהפוסט הזה נכתב כתקווה גדולה. לעצמי ולאחרים. כן, גם מי שטעו איתו, שנצרבה בתודעתו המהומה וטעה ועשה בעצמו שגיאות חמורות, יכול לתקן. לא בכוחו. בכח אביו הגדול.
אתמול שוחחתי עם אשתי הרגועה ונזכרנו בימים האחרים... הודינו לאבאל'ה אוהב על כל מה שעשה למעננו. כתבתי את הדברים כתזכורת לי ולאחרים לשים לב יותר למה שקורה. ממש לא בכדי להסיר את האחריות ממני וממעשי. סביר מאוד בעיני שגם אם היו מתייחסים אלי בכפפות של משי (היו לא מעט מקרים כאלה!) עדיין הייתי משתמש. הכח של התאווה עלי היה הרבה מעבר למה שההורים שלי יכלו לעשות ויאמר לזכותם שהם ניסו. באמת. לפחות עד כמה שהידע שלהם איפשר.
הדבר הכי מרכזי בפוסט הזה ובכלל בחיי מכור הוא חיבור לכח עליון אוהב. צמוד לאור לא חשים בחושך.
