באור פניך יהלכון, נס של ראש השנה
הרבה נכתב על ראש השנה והמון קראתי במהלך החג מתוך הפוסטים שפורסמו בפורום הקדוש הזה, וכבר חשבתי מה יתן שאשתף הרי זה פחות או יותר אותו דבר, אבל בכ"א החלטתי שיכול להיות מזה תועלת לפחות בשבילי.
זה התחיל כשלא הלכתי למקוה בערב החג, 17 שנה אני צועד למקוה בערב החג בדמעות ובפחד מלא באשמה ובושה, ולכן הרגשתי שלמן השלווה ותהליך ההחלמה שלי מה שטוב לי כעת זה להרפות, אז התקלחתי בבית.
מכאן והלאה פשוט הרגשתי טוב, הייתי נוכח, לא הייתי באורות, לא בכיתי ולא התרגשתי, הרגשתי במקום טוב, בתוך האור, הייתה לי מין תחושת טוב אין סופי, אין לי כל כך הסבר לכל מה שקרה לי שם, אני מדמיין את הסיפורים של אלו שחוו מוות קליני שמספרים על האור האין סופי ועל תחושת הרוגע ושלווה וטוב, וזה מה שהרגשתי ברוב הזמן. הייתי נוכח עם הילדים והאשה וסיפרתי סופורי צדיקים וחילקתי ממתקים לילדים והיה כיף.
חוץ מלימוד דף היומי לא פתחתי ספרי מוסר או ספרים קדושים במשך כל החג ולפניו, פשוט קראתי שוב ושוב את הפוסטים של החברים התחברתי, התרגשתי. גם בספר הלבן והספר הגדול, שוב ושוב למדתי מי אני ולמה אני כאן, ומה הסיפור האמיתי שלי.
בכל פיוט או קטע במחזור שהיה בו נגיעות של פחד, משפט, עוונות, חטאים, התפללתי תפילת השלווה ותפילת צעד שלוש, וגם דיבורים פשוטים של ילד שבור ומיוסר לאבא אוהב, המון המון ביקשתי שלא יסיר את ידו מאתי אבל "רק להיום" יותר לא ביקשתי על כל השנה, ביקשתי מאבא שישמור אותי נקי "רק להיום" סיפרתי לו בתוך תפילת עמידה כמה טוב לי איתו וכמה קשה לי בלעדיו, וביקשתי שיתן לי כוח גם מול פגמי האופי שלי ושיתן לי את הזכות להיות נוכח ומחובר.
אם בשנה שעברה עמדתי על הבן שלי מפוחד ולחוץ להראות לו בכל רגע נתון מה להגיד במחזור ולדאוג שהוא אומר את זה, ואוי ואבוי לו אם הוא יוצא לשחק באמצע, הרי זה זמן איום ונורא ומי שיוצא באמצע מענישים אותו, והתכסחנו ורבנו, אז השנה הרפייתי לגמרי, חיבקתי אותו המון כי אני רוצה שככה אבא שלי יחבק אותי, ולא בדקתי כמה זמן לקח לו להגיד תפילת עמידה, וכשהוא רצה להגיד מהמחזור ושאל איפה ולמה הראיתי לו בשמחה, תוך כדי שאני משפע אותו בסוכריות ומיני מתיקה, זה הבין לי איך התייחסתי לאלוקים פעם ואיך אני רואה את אלוקים היום.
השלב שבו התפרצתי בבכי היה בעת אמירת "אשרי העם יודעי תרועה השם באור פניך יהלכון" פשוט כיסיתי את הראש בטלית ופרצתי בבכי של כאב מהול בשמחה, 'אבא' אמרתי. אני כל יום ויום מריע לך הצעקות היוצאות מליבי השבור והתחנונים מלפניך ליום נקי ייחשבו לפניך כתקיעות, אנא באור פניך יהלכון, עוד עוד מהאור שלך..., ואז בסוף התפילה כשכולם צעקו 'היום תאמצנו' שוב שחררתי בכי של הקלה ושמחה, כן כן , רק להיום תאמץ אותי תברך אותי תשמור אותי נקי וקרוב אליך.
ביום השני אשתי ביקשה שאתפלל בנץ שנוכל לאכול מוקדם כי הילדים נורא עייפים לאחר מכן וזה נסחב וקשה לה, אז הלכתי לנץ וגיליתי שאין מניין אשכנזי ורק ספרדי, אז התחברתי איתם ועם כל ישראל ושוב זה היה מין פעולה הפוכה בשבילי להיות מחובר ונוכח בתוך קהל שונה וגילית את הפיוט "העוקד והנעקד" שנורא נגע בי "מִמַּאֲכֶלֶת יֶהֱמֶה מִדְבָּרִי, נָא חַדְּדָהּ אָבִי וְאֶת מַאְסָרִי, חַזֵּק וְעֵת יְקַד יְקוֹד בִּבְשָׂרִי, קַח עִמְּךָ הַנִּשְׁאָר מֵאֲפְרִי, וְאְמר לְשָׂרָה זֶה לְיִצְחָק רֵיחַ, עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ"
להבדיל מהשנה שעברה שקיבלתי על עצמי סיגופים מאוכל בראש השנה ואכלתי רק כפי הצורך ומהלתי את האוכל בהרבה מלח בכדי שלא ארגיש את הטעם ח"ו, וישבתי והתייסרתי באשמה ובושה ושנאתי את מי שאני ואולי גם את מי שברא אותי, השנה דאגתי שיהיו על השולחן את המאכלים הכי הכי טובים ונעימים וערבים לחך, וגם קרטיבים וממתקים לנשנוש בכל עת וזמן פנוי, כי יום חג הוא לאבי, יום המלכתו, ואני בנו אהובו, וזה זמן שמחתנו.
אז אפשר גם אחרת.
