חבר יקר,

ראש השנה מאחרינו ויום הכיפורים בפתח ואנו רוצים לנצל את ההזדמנות ולבקש ממך משהו אישי. כפי שאתה יודע, ארגון 'שמור עיניך' פועל ומתקיים מתרומות בלבד, והוא עוזר לאלפים יהודים בכל רחבי תבל בהתמודדות עם התאווה.

אנו פונים אליך בבקשה להיות שותף איתנו בזכות הגדולה, על ידי תרומה חד פעמית שתעזור לנו להמשיך להתקיים ולעזור לאנשים אחרים שעדיין סובלים.

קח לעצמך סנגור לימים הנוראים. תרום כעת און-ליין.

מה אומרים

איש אחד מטייל ברחוב כשלפתע הוא רואה ילד קטן מתאמץ מאוד להגיע לפעמון של דלת אך ללא הצלחה מרובה.
הוא ניגש לעזור לילד ומצלצל בפעמון במקומו.
הילד מחייך אליו והאיש שואל, “מה אומרים?”
“לא אומרים”, צוחק הילד, “עכשיו זה הקטע שבורחים…”

בלי סודות

איני רוצה להיות מושלם אני רוצה להיות אנושי. להיות עצמי.

להכיר במגבלות שלי

זה אמור להיות הדבר הכי אנושי ופשוט שיש, אבל זה כנראה אחד הדברים הכי לא קלים שיש. כן, אני מדבר על הצורך הפשוט להכיר במגבלות שלי, וכאשר אני צריך משהו שהוא מעבר לכך - לבקש עזרה. על הנייר זה נראה הגיוני ואפילו קל, כמה חבל שבמציאות - לפחות המציאות שלי - זה ממש לא ככה. כל חלק בסיפור הזה הוא משהו שאני צריך להפנים, אחר כך להתגבר על הקושי, ובסוף לתרגל שוב ושוב. ואפילו אחרי כל זה, עדיין לעתים זה קשה.

ולמרות הכל - מדובר על פעולות פשוטות. כי למרות שאני צריך להפנים, להתגבר על קושי וגם לתרגל, עדיין אין כאן משהו שאני מסתבך בשאלה איך לעשות אותו.

ככל שאני עושה את זה יותר, כך אני מבין שהבסיס לכל העסק הזה שנקרא "החלמה" הוא ממש ביכולת שלי להפנים ולבצע את סדרת הפעולות הפשוטות האלו. ככל שאני מבצע את זה יותר, כך אני מבין עד כמה זה חשוב לי, וככל שקשה לי עם זה, כך אני מבין שבדיוק כאן טמון הכלב. כל פעם שאני נתקע לפני ולא מצליח, אני מרגיש את הרגשות הישנים חוזרים אליי, וכל פעם שאני מצליח ומתקדם, אני מרגיש את השחרור מגיע.

לא לחינם תפילת השלווה הפכה להיות התפילה הכי מזוהה עם עולם ההחלמה מההתמכרויות השונות. מסתבר שההכרה הזאת בכך שיש דברים שהם מעבר למגבלות היכולת שלי היא אבן יסוד לכל ההחלמה. לכן בתפילת השלווה אני מבקש "שלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם, אומץ לשנות את הדברים שביכולתי, ואת התבונה להבחין בין השניים". כשאני שוכח את זה ומנסה לשנות את הדברים שאין ביכולתי לשנותם, אני חופר לעצמי את הבור שאליו אפול (תרתי משמע).

אצלי זה בדרך כלל בשני מישורים. מישור אחד הוא מול התאווה - כאשר אני שוכח שאני פשוט חסר אונים מול התאווה, וחושב שיש רמה מסויימת של תאווה שאיתה אני מסוגל להתמודד, זאת טעות קריטית עבורי. במקום זה אני צריך להפנים את העובדה שאני מוגבל ולבקש עזרה. עצם ההודאה בחוסר האונים שלי ובקשת העזרה מאדם אחר משחררת אותי מהצורך לנסות להתמודד לבד, והרבה פעמים זה כל מה שאני צריך כדי להכנע ולתת לגל לעבור מעליי. אני מפסיק להילחם בטחנות רוח, ובמקום זה מתמודד עם מה שאני יכול להתמודד.

וגם במישור הכללי של החיים עצמם. אני לא חייב להמשיך לעשות הכל לבד. נכון, החיים מלאים אתגרים אבל יש דברים שהם פשוט לא בשליטתי. אין לי שום צורך לנסות לנהל את הכל כי זה פשוט לא עובד. אז נכון שכאשר אני מתמודד לבד הכל נראה גדול עליי, לכן לפעמים כל מה שנדרש ממני הוא לעצור רגע, להתקשר לחבר, להודות בכך שאני חסר אונים ולבקש עזרה ותמיכה. לפעמים רגע אחד של תמיכה מחבר קרוב הוא כל מה שאני צריך כדי להתאפס, להבין שלא הכל בשליטתי, לקבל את זה בשלווה, ולהמשיך הלאה להתמודד רק עם הדברים שאלוקים כן נתן לי את האפשרות לשנות.

היום היה יום כזה. היתה תאווה באויר, למרות שלא "לגמתי" ממנה לתוכי. היו קשיים מכל מיני דברים שהתערבבו לי, גם כאלו שבשליטתי וגם כאלו שלא. הרמתי טלפון לספונסר, שיתפתי אותו במה שעובר עליי וקיבלתי הכוונה - אך בעיקר תמיכה להמשיך הלאה. זה שיחרר אותי כמו כל פעם. החיים לא הפכו פתאום להיות קלים יותר, אבל אולי כן קצת פשוטים יותר.

זיכרונות בזיכרונע'ס

באמצע תפילת מוסף של היום השני מימי הדין, הן באו. ללא כל סימן מקדים ומשום מקום הן פשוט התנחלו בתודעתי, ובאיכות של היי דיפיניש'ן. תהיתי ביני לביני איזו תועלת יכולה הייתה להיות בהן, חשבתי שאולי לשתף אחרים במה שעובד עבורי. על כן בשורות הבאות אחלוק אתכם את 'החוויה', אתפלל שיהא לתועלת.

ראשית, ההיסטוריה; כשבאתי לתוכנית לא תפסתי בכלל את העיקרון של הכניעה. בטח לא אל מול מחשבות של תאווה, כל מה שהכרתי באותו הזמן היה מלחמה, אז נלחמתי בהן. מבוייש מעצם נוכחותן ניסיתי להשיב מלחמה שערה. שהרי "אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך". אבל הניסיון שלי הוכיח שזה לא כדאי. בלשון המעטה. המלחמה בהן רק העצימה אותן. מבוהל מהתמונות שמוקרנות במוחי ברגעים הקדושים הללו, נאבקתי בהן עם כל מה שהכרתי. הבושה על התזמון הלא מוצלח של הזוהמה הזו יצרה אצלי פאניקה של ממש והרגשתי מחוייב לסלקן ויהי מה. בעיקר באמצעות הדמיית שמות קדושים (דבר חיובי כשלעצמו) 'וקנסות וקבלות' בענייני קדושה. השתדלתי עוד במצוות וחסדים וללא הועיל. בשורה התחתונה, למעשה המאמץ לנסות ולהדחיק את הזוועה רק נתן לה עוד כח. שערו בנפשם את גדול התסכול, דווקא כשאני מנסה להתקדש אני מתרסק.

עם הזמן למדתי שיש עוד אופציה נוספת על המלחמה במחשבות ואו ההיסחפות אחריהן. להיכנע בפניהן. שימו לב, לא אליהן אלא בפניהן. להתנהג בהתאם למציאות - אין לי כח לסלק את המחשבות הללו ממוחי. אז מה כן?

כיום, 'כשקופצות' לי מחשבות על תאווה, גם ברגעים קדושים, אני עוצר. מה שלא יהיה העיסוק שלי - שמע ישראל או שמונה עשרה - אני חדל ממנו. נושם עמוקות דרך האף ומפנה את 'תשומת הלב', ההתמקדות - אל האוויר הנכנס אל ראותי. מתרכז במה שהוא מביא עמו. חמצן, חיים. חושב גם על התפקיד המועיל ביציאתו ממני, לקיחת הרעלים, הפחמן. המחשבה הבאה בדרך כלל היא על מי שמספק לי את כל אלה - הכח העליון. זה הזמן שבו אני פונה אליו, לא תמיד באותו האופן, משהו בסגנון; אבא, אתה יודע שראיתי כל מיני דברים, האמת היא שהיום, כרגע, אני לא רוצה לראות אותם. גם לא להיזכר בהם. הם מרחיקים אותי ממך ואתה יודע כמה חשוב לי להיות לידך. תעזור לי להישאר קרוב אליך.

בראש השנה האחרון הייתי אפרים. בן יקיר, ילד שעשועים. מעי המו לו, הוא ריחם עלי.

זה עובד.

הרצון מספיק

והדבר יובן מאד לפמש"כ החפץ חיים זצ"ל באחד מספריו שאע"פ שבעולמנו מי שרצה להיות המחותן של הגביר אין הרצון הופך אותו למחותן, לא כן כשרוצים להיות כביכול המחותן של הקב"ה, שע"י הרצון לבד כבר נהיים מחותנים. על עצם הרצון ישנה בידינו הבטחה מהקב"ה ש"ישמח לב מבקשי ה'" (תהלים קה)!

(מתוך הספר "והאר עינינו" מאת הרב יוסף שלמה גולדשמיט)