רוצה להיות מושלם
תכל'ס המטרה האמתית שלי בכל התוכנית ומתחילת הדרך הייתה ברורה: אני רוצה להיות מושלם.
כל החיים היה ברור לי שהבעיה היחידה שדופקת לי את החיים, ואת השלמות שלי, והיא החור הקטן בכל הסכר המושלם שלי, היא התאווה, הבאג הזה שנתחב בלי קשר לשום דבר, בלי קשר לעיתוי, לזמן, למקום, לימים הנוראים, לסדרי בוקר חזקים, לתקופה טובה שאם זמן נקיות הוא דרך כבר הרגשתי קרוב לאוטוסטרדה, אז באתי לדפוק כרטיס, להעביר נוכחות, לסתום את הפרצה, לתקן את הבאג, וזהו להמשיך בחיים, אלה שאני לא חי רק בגלל הדפקט הקל הזה בכנף. אז לא נעים לדפוק את הכרטיס בנוכחות הרבה אנשים, עדיף היה אם זה היה עובר בשליחת מייל לאיזה אדם מבין, מקסימום בשיחה אחד על אחד עם פסיכולוג, אבל אם אין מה לעשות, אין מה לעשות, אז ללכת לקבוצות, ולקנות ספרות, ולקחת ספונסר גם אם לא נעים, כי בסיבוב הקודם חזרתי לאותו חור כי לא היה לי חונך, אבל המטרה ברורה, חודש, חודשים, תשעים יום, וזהו, להגיד שלום יפה לכולם ולחזור לחיים האמתיים שמן הסתם כבר יהיו מושלמים בלי החצ'קון.
ואז, עם הזמן, גיליתי שהתאווה הייתה קצה קרחון, קצה השרשת וקצה החצ'קון, ושאני בדיוק אותו אחד שהיה לפני, שהסיפור הוא באמת כל החיים שלי, כל ההתנהלות שלי, כל היחס שלי לסביבה, לעצמי, ולאלוקים, שאני עמוס טינות, עמוס פחדים, ועמוס בריחות, וכל אלה הם לא תוצר של התאווה והשימוש, להיפך, השימוש היה פתרון זמין וקל לכל העסק, שלא לדבר גם על העומקים הנוספים שנחשפתי אליהם, ריכוז עצמי, ניתוק מאלוקים, שליטה, ועוד רשימה של פגמי אופי והתנהגויות שהיוו מאפיין אופי שעל גביו כל ההתמכרות רכבה.
אבל עם כל העבודה, התוכנית והצעדים, על דבר אחד לא ויתרתי, אני רוצה להיות מושלם. אז הסתבר שלא התאווה דופקת לי את השלמות והיכולת להתנהל בכל תרחיש בצורה וודאית ויודעת, אלא פגמי אופי כאלה ואחרים והתנהגויות אני סוחב איתי, אוקי, מצוין, אני יעבור על כל העסק, צעד ארבע עד עשר כולל, יכניס הכל לאלגוריתם, יבנה אפליקציית התנהלות במצבים, יגיב כמו רובוט לכל סיטואציה מפחידה/מבריחה/מטנה, ויחזור להיות מושלם, שהמושלמות תהיה המצב ביניים, שאני לא אהיה בחור השחור הזה של חוסר האונים והלא נודע. אולי זאת שליטה במסווה של החלמה. אבל זה בעיקר הרבה הרבה חוסר קבלה. והרבה הרבה חוסר אמון.
כל זה תופס אותי אתמול כששתי שיחות פתחו אותי למקום אחר לחלוטין. שני חברים. שתי שיחות. האחד שיתף על מבחן שהוא נכשל בו, אמר שוואלה, אסירות תודה הוא מרגיש טוב ומחובר, ושבסדר, זה החיים, והוא יגש למבחן שוב, והוא לא יתן לזה לנהל לו את הראש בזמן הקרוב. השני שיתף שהוא היה חזן בתפילות הימים הנוראים, ואסירות תודה הצליח להשתחרר מכל המחשבות על מה חושבים עליו, וכמה הוא מוצלח או כמה הוא לא. ולא להתנהל מגמגום כאן, או מהתרגשות שם.
תוך כדי שאני מגיב אוהבים וכו', אני קולט שאצלי כל המטרה של ההחלמה היא לקבל זיכויים בשמים שימנעו ממני להיקלע לקילומטר הקרוב של מצב כזה של כישלון או מורכבות. ובמקביל להיות מושלם, לבצע את הדברים בצורה הכי מוצלחת, הכי קולעת, והכי הכי. שלא להראות בעיני אחרים פחות ממאה אחוז. שההחלמה תפתור לי את כל הבעיות. אז אם אין תוכנית כפתור אחד שתהיה תוכנית שתים עשרה הכפתורים. רק לא צעדים על אמת.
רוצה לסמן את זה ולמסור את זה. ולהתפלל לקבל את עצמי כמות שאלוקים ברא אותי, וכמות שהוא מוליך אותי. לקבל את החיים, את מה שקורה סביבי, ואת התהליך, ולהאמין שיש מי שמגלגל את כל התהליך הזה והוא רוצה בטובתי. ובעיקר לקלוט שזה החיים שלי, שזה אני, ושיש דרך, ואפשר ללכת בה, לאט, בלי לנסות לטייח ולהגיע לפסגה רק בשביל לסמן וויים.
