חבר יקר,

ראש השנה מאחרינו ויום הכיפורים בפתח ואנו רוצים לנצל את ההזדמנות ולבקש ממך משהו אישי. כפי שאתה יודע, ארגון 'שמור עיניך' פועל ומתקיים מתרומות בלבד, והוא עוזר לאלפים יהודים בכל רחבי תבל בהתמודדות עם התאווה.

אנו פונים אליך בבקשה להיות שותף איתנו בזכות הגדולה, על ידי תרומה חד פעמית שתעזור לנו להמשיך להתקיים ולעזור לאנשים אחרים שעדיין סובלים.

קח לעצמך סנגור לימים הנוראים. תרום כעת און-ליין.

שוטר תנועה

משפט שלא כדאי לומר לשוטר תנועה שעצר אותך: אני יכול לתת לך את רישיון הנהיגה רק אם תחזיק את פחית הבירה שלי.

הומור

אחפש ואמצא את ההומור במצבי-קושי. כשאני עושה טעויות, אמצא דרך לצחוק על ההומור שבחוסר השלמות שלי.

הפחד מהכפרה. הפחד שה' יסלח לי

בשבוע שעבר גיליתי שאני מפחד שה' יסלח לי.

כלומר, אני מתפלל "סלח לנו", ומכה על חטא בווידוי, ויום כיפור מצליח לחלץ ממני דמעה או שתיים. אבל עמוק בפנים אני מרגיש שהרבה יותר טוב להישאר אשם מאשר לזכות בסליחה. כמובן, ה' לבדו מחליט אם יסלח לי או לא, אבל יש לי בחירה האם להיפתח לסליחה שלו. האם לתת לה לחדור לתוכי, ליישר את כל המעקשים, להיפטר מרגשות האשמה ולאפשר לעצמי לפתוח דף חדש במערכת היחסים עם ה'. וזה נכון גם ביחס לחבר, בן זוג, או הורה – אני עשוי לבקש סליחה מתוך צער נורא ותחושת אשמה מצמיתה, אבל כשהסליחה מגיעה מהם, לא לתת לה להיכנס פנימה.

הרבה יותר נוח להישאר עם רגשות האשמה.

מה?!

כן.

כי אני תופס את עצמי כאדם אחראי, בעל יכולת, שולט במעשיו, מקבל אחריות על שגיאותיו ומשלם עליהן. בעצם אני לא אמור לעשות טעויות בכלל, ואם הן קורות, זו תקלה איומה ונוראה, וחריגה מהסדר הנכון שבו אני כאמור לא עושה טעויות בכלל. עקרונית אני מושלם; זה רק עניין של זמן עד שהעסק יתברר סופית ואוכל להיפטר מהמכות הקלות בכנף.

ומה יקרה אם אאפשר לעצמי להיסלח? פירוש הדבר שאני מודה שבעצם אני חסר ופגום. שאני לא מסוגל לשאת באחריות למעשיי. שאני טועה ובגדול, ושזה לא "במקרה" אלא טבוע בעצם מהותי, by design... ואז מה אהיה? בסך הכל רכיכה, טיפה סרוחה, כחציר יבש וכציץ נובל. במצב שכזה אאלץ לוותר על החלום להסתדר לבד, ולבקש עזרה מאחרים, או מה', ה' ישמור...

לעומת זאת, אם אמשיך לשאת את רגשות האשמה בגאון, פירוש הדבר שלא ויתרתי, שלא נכנעתי למחשבה שאני לא מושלם. נכון, זה כבד המשא הזה. אפילו כבד מאוד. הוא גם מכריע אותי מדי פעם וגורם לי לאבד כל רסן – כי הרי מה ההבדל בין משא של שני טון למשא של שני טון ועוד קילוגרם אחד... אבל עדיין עדיף לי לשאת אותו ולא לתת לסליחה לחדור פנימה. לא לאפשר לעצמי להיסלח. בינינו, כשהמשא כבד זה גם תירוץ טוב לעייפות כללית. כבד לי לעזור לחבר; כבד לי לקרוא סיפור עם הבת שלי; כבד לי לטפל בגוף שלי; כבד לי לחייך – תגידו, אתם לא רואים כולכם שאני עובד קשה? אני לא רכרוכי כמוכם! אני מכיר בטעויות שלי, מתמודד! לא מתחמק...

לכן הרבה יותר נוח להישאר עם רגשות האשמה. לכן אני מפחד שה' יסלח לי.

אלא אם כן...

אלא אם כן אבין שהתדמית שיצרתי לי בשלב מוקדם כלשהו של החיים כבר לא משרתת אותי. פעם זו הייתה חליפה מבריקה ומהודרת, שאיפשרה לי להוציא מעצמי את המיטב, אבל היום זה שריון קשקשים לוחץ ומגביל, קטן ממני בכמה מידות, שבקושי אפשר לזוז אתו. "אני" ו"התדמית שלי" שונים זה מזה. "אני" לא מוכרח להיות כבול למיטת סדום של התדמית שלי. וכששואלים את אותו "אני", אז הוא דווקא סבבה לו להיות נזקק, להיות חלקי, להיות חסר. זה בכלל לא מרתיע אותו להיסלח. אדרבה, זה מעניק לו את הדבר שהוא הכי אוהב – להתחבר מחדש אל מקורו...

* * *

מעשה בר' אשר פריינד שפעם אחת בא אליו יהודי פלוני לקבל ברכה. הרב שאל אותו מה מצב הבריאות? והוא ענה, ברוך השם, השם עוזר.

ומה עם הפרנסה ושלום הילדים?

"ברוך השם. השם עוזר לי".

נענה ר' אשר ואמר:

"אבל לי השם לא עוזר".

נדהם האיש ואמר לר' אשר. "מה? לצדיק כמוך ה' לא עוזר?!"

ענה לו הרב בחכמה:

לי הוא לא עוזר, כי הוא עושה את הכל!...

(מתוך הספר "ר' אשר", עמ' 92)

אסירות תודה בנעילה

אמצע שנות התשעים. אי שם בהיכל אחת הישיבות בהן שהיתי. לקראת סוף תפילת נעילה. הש"ץ התחיל למהר את הסליחות, י"ג מידות של רחמים נאמרו על ידי הציבור כולו בזעקות שהושתקו מעת לעת בכדי שישמע קול החזן הדוהר קדימה בחטף, להספיק לערוך ברכת כהנים לפני השקיעה, הוא הצליח. רגעים אחרי שהמירוץ נגד השעון הסתיים החלה קריזה שתמשך לשנים רבות.

היות ונשארו דקות ארוכות עד לסיום היום הקדוש החל שליח הציבור להתנגן באיטיות מחרידה, משל מנסה הוא לפצות על הדהרה הפראית דמקודם. מיד אחרי ה 'שאואולללוום' של הכהנים וסיום חזרת הש"ץ הוא התחיל לומר 'אבינו מלכינו', אחד אחד, כמונה מעות... בניגון ובהטעמה 'אָבִיִיִיִיִיִנוּוּוּ מֲאַאַאַאַלְכֵּאיאֶאֶאֶיְיֵנוּוּוּוּוּ חָאָטָאָאָאָנוּ לֶאֶפָאָנֶאֶאֶךָךָךָךָ'... בכישרון רב הוא הצליח לתפוס את כל הזמן מהשקיעה עד לצאת החג...

מצד אחד, המצב הרוחני שלי כבר אז לא היה משהו.. הייתי עמוק בשימוש, מצד אחר עדיין לא שקעתי לתוך התאווה בימים הנוראים, עד כמה שאני זוכר בתקופה הזו נשארו בי עוד כמה פיסות של גירסא דינקותא, זו היתה הפעם הראשונה שהתפללתי מחוץ לחממה בה שגדלתי, מעולם לא זכיתי במקום תפילת הורי לחזות בברכת כהנים בתפילת נעילה, התפילות שם היו תמיד מקור לנחמה גם אם פורתא, אם איני טועה אפילו לא ידעתי שיש אפשרות כזו...

ופתאום, בבת אחת נחשפתי לדהרה אדירה ברגע הכי קדוש ומיד לאחריה מריחת זמן, מתיחת תפילה מרוממת כמסטיק. הייתי המום. זעתי בכפכפי בחוסר נוחות, הרגשתי מרומה, שעבדו עלי, בילפו אותי. ומעל לכל, שנאתי מאותו רגע את תפילת אבינו מלכינו שנאה תהומית. אין עוד קטע של תפילה כל כך שעורר בי כזו סלידה בשימוש. כבר זמן שבהחלמה קצת נרגעתי אך עדיין... עד השנה.

רק התחלתי את האבי....נו והתפרקתי התרפקתי על אבאל'ה. אבאאאאאאאאא אתה המלך שלי. מלך. אבא. מלך. כמה טוב לי שאבשלי מלך. שלי. עם 'חטאנו לפניך' כבר שנים שאין לי בעיה, הספונסר שלי לימד אותי שלמכורים יש חטא אחד שהם צריכים לעשות עליו תשובה – שהם לא מספיק מעריכים את הטוב שאבא שלם נותן להם – אז יאללה, אבא, בכיתי, כמה טוב אתה אלי, נתת לי ניקיון מפוכחות ספונסר אישה ילדים ספונסיים בריאות פרנסה. בירכת אותי בלי גבול, אני לא מספיק מעריך ומוקיר לך טובה על זה... חטאתי לפניך.

המשכתי, אין לנו מלך אלא אתה, אין לי מלך חוץ ממך... תודה שאני כבר לא עבד של... שיחררת אותי... וזה הוסיף והשתבח. (כדאי לנסות למצוא את החיבור האישי) רק ביום השני שמתי לב כמה אני מחכה 'לאבינו מלכינו'. ואז הבנתי שהמלך מפחיד. את כולם, מלבד את בנו הנסיך, הוא הרי אבא שלו, זו (אולי) הסיבה שלא אומרים מלכינו אבינו, הוא קודם אבא...

תודה לך אבמלך.

היצר שולט

יש לדעת, דלפעמים שולט היצר על האדם מכח סגולת הזמן או מקום או ענינים אחרים, (וכמו שביארו רז"ל על דור המדבר שהיו במקומות שהיו שם הרבה מזיקים וכוחות רעים, "והם" גרמו להם נסיונות והרהורים עד שניסו את הקב"ה עשרה פעמים במדבר). ובפרט אם נכנס לזמן או למקום שהיה לו כבר רגילות להיכשל בו.

(מתוך הספר "והאר עינינו" מאת הרב יוסף שלמה גולדשמיט)