רשמים אישיים מיום הכיפורים לפני ואחרי
החבר 'נתן במתנה' שיתף בשנה שעברה את תחושותיו מיום הכיפורים, וההבדל בין זמן המחלה לזמן ההחלמה.
אני מרגיש צורך לחלוק כמה מן התחושות החדשות שחוויתי ביום הכיפורים האחרון, מקווה שיהיה לתועלת.
לשם כך, אחזור לאחור, אל יום הכיפורים תשע"א:
***
מוציא את הדף מהכיס. הלב כבד, העין מתחילה לדמוע מבלי משים. נזכר במשפט שאמרתי לאבי שבשמיים בתחילת התפילה: אבא, אני עומד בתפילת השחר של יום הכיפורים, ואנא אני בא? אנא אני בא? פותח את הדף, העיניים מרצדות על הכתב הצפוף בו כתבתי את סיכום השנה שלי.
14 שנה של פורנוגרפיה. בשנה האחרונה הסרטים. ראיתי, צפיתי, ירקתי על היד, בהיתי, רעדתי בציפייה, כתבתי, רצתי הביתה כל עוד רוחי בי ברגע שהיה לי זמן, שיקרתי, כמה פעמים התוודיתי על החטא הזה? כמה? זעקתי בלא קול, מרגיש דמעה זוחלת.
מה אני אגיד לך אבא, מה? יעיד עליו יודע תעלומות? באמת? איך אני יכול לחתום שאני לא אחטא מחר? מה, אני תמים? אני לא יודע מה עשיתי בשנה שעברה אחרי יום כיפור, ובשנה שלפניה, ובזו שלפניה?
די!!! אבא!!! זועק בדממה.
אני לא רוצה את זה!!!
זה לא אני!!!
אני שונא את זה!!!
שונא את מה שמוביל אותי לשם.
חוזר לקרוא בדף. בוגד. המילה מהדהדת, מכה גלים בליבי. בוגד. בוגד. בוגד.
איך אני יכול להסתכל בעיניים של אשתי? היא מביטה בי בכל כך הרבה אמון, ואני? האם היא מכירה אותי בכלל? האם היא יודעת מה עשיתי כשהיא ישנה שנת ישרים במיטתה? האם יש לה מושג מה קרה כשהיא נחה אחרי הלידה בבית של ההורים שלה, ואני התבלגנתי כולי?
אלוהים, אין לי מילים. אני פונה אליו, אין לי מה לומר, אין לי כיצד להרים ראשי. רק דבר אחד אני רוצה לומר לך. זה לא אני. אתה יודע את זה, אתה יוצרם ואתה יודע יצרם - כי הם בשר ודם.
לפני סיום נעילה, אני מרגיש את המתח שבתוכי גואה ומגיע לשיא חדש. הפעם אני באמת אמליך אותו, הפעם באמת אתו לו לשלוט בחיי. אפסיק אחת ולתמיד עם החטא הזה. אני זועק בכל כוחי, שוכח מהכל, שוכח מעצמי, צועק: ה' הוא האלוקים, דומע, בוכה, מייחל מתחנן...
***
כיום אני יודע שמאחרי הווידוי הזה עמד אחד מפגמי האופי הקשים ביותר שלי: 'אשמה רעילה'. כל מילה בווידוי הפרטי שלו, כל שיחתנו, כל סיקור עין, כל ועידת זנות, יצר אצלי תחושה קשה יותר.
אני לא יודע להסביר את זה, אבל איך שהוא עמוק בלב, ידעתי שאני לא יכול להשתנות. ידעתי שהכל מן משחק כזה, שבסוף הוא יחזור ובגדול, ויפיל אותי איתו. היה משהו נואש בזעקה הזו, ה' הוא האלוקים. באמת צעקתי, באמת בכיתי, ומכל הלב, אבל בסוגריים קטנות, בסוף הזעקה, היה סימן שאלה קטן. האמנם זה ילך הפעם? על מי אני עובד? זעקתי, אבל בזעקה זו היה הרבה מן ההתרסה ומן היאוש.
יותר משהווידוי גרם לי להשתנות. הוא העמיק אצלי את תחושת האשמה, וזו בתורה חלחלה עוד עומק נשמתי ופיצלה אותה לשניים. יש את החלק 'היפה' שאני (וכל מי שמסביבי) אוהב, ויש את החלק השנוא, המשוקץ, הבוגד. ואוי לי אם אחשוף חלק זה.
הפיצול הזה היה גם לטובתי - הוא אפשר לי להמשיך ולשרוד עם התדמית של המצליחן המאושר בחייו. זה אפשר לי להרגיש ש'זה לא אני', ולכן אני כן 'אהוב' ו'חביב' ו'נחמד' ו'נעים', ו'מקובל'.
אבל שילמתי מחיר קשה מנשוא - שנאתי את החלק שעמוק בלב הרגשתי שהוא הכי 'אני'.
שנאתי את החיים שהאוננות מעניקה לי, שנאתי את העוצמה שהרגשתי בשלב החיפוש, את היצירתיות שבשלב פריצת המחסומים, את הרעד הזה ברגליים כשאני בדרך לצפייה בקטע חדש, שנאתי את מה שמעניק לי חיים. שנאתי את הדרך שבה אני משקר. הרגשתי מזויף. בודד. צבוע. שקרן.
ובימים נוראים, במזוכיזם שרק מכור יכול לעשות לעצמו - פשוט לקחתי סכין ודקרתי. וזה כאב. מאוד כאב.
עשיתי חשבון נפש נוקב וחסר פחד - ורצחתי כל אמון שעוד היה לי בעצמי.
סיימתי את יום כיפור בתחושת טהרה, הפעם חיסלתי אותו לא שמתי לב, שלמעשה אני מנסה לחסל את עצמי.
מה הפלא שזה לא עבד?
***
ביום הכיפורים השנה לא צעקתי בה' הוא האלוקים.
הסתכלתי על ארון הקודש בדממה כנה, שומע מסביב את רעש התינוק שלי, שאני שומר עליה כדי שאשתי תוכל להתפלל בנינוחות, ואמרתי לו. כן, אבא, אתה הוא האלוקים. כמעט חייכתי. אני לא מנסה להיות מישהו שאני לא. כן, אני מכור. ואתה הוא האלוקים. וזה איכשהו הולך ביחד. משונה מאוד ,התוכנית שלך לגבי, אבל זה מה שאתה רוצה. הרגשתי מופתע מתחושת השלווה שעטפה אותי בתפילת הנעילה. ההפרעה של התינוק שלי לא הציקה לי, התחושה שאני לא מצליח 'לאבד את התודעה' ולהיות באמת אדם אחר לא עלתה בכלל על קצה דעתי. צעקתי, אפילו קצת דמעתי, אבל בפשטות שלווה כזו. אבא, אמרתי לו בתחילת התפילה, אם הבאתי אותי מן השאול ועד כאן, אני בטוח שיש לך תוכניות טובות בשבילי, ומה שנכון בשבילי נכון גם בשביל עמך ישראל. רק בבקשה - תן לנו, אל רחום וחנון, לראות את זה, עזור לנו לחוש את מה שאנו כל כך מהר מעלימים - את היופי האור והצדק שבהשגחתך.
קשה לי לתאר את עוצמת הקבלה העצמית שחשתי בתפילת נעילה. הרגשתי שהקב"ה מזרים אלי זרם חשמלי לתוך הגוף, ואומר לי: נתן במתנה, זה בסדר. אתה לא צריך להיות מישהו אחר. אתה יכול אפילו לשחק קצת עם התינוק שלך כדי שלא יבכה. בכלל, אתה לא צריך שום דבר, אתה קשור אלי ביום יום, עכשיו זה פשוט סוג של זמן איכות שלנו ביחד.
היפוך הכיוון הזה, מהאשמה והשנאה העצמית אל הקבלה העצמית, השלווה והשמחה שימח אותי מאוד.
הוא הראה לי עד כמה, למרות כל התחושה שלי, השניתי.
בווידוי, במהלך היום, השקעתי את ראשי ורובי במחשבה למה אני לא מוותר על פגמי האופי שלי. מה אני מרוויח מהם. ביקשתי מאלוקים נכונות. אבא, אמרתי לו, תן בי את הנכונות להפסיק להרשים אחרים, אני יודע שאני מרוויח מכך אישור לדימוי העצמי שלי, אבל בבקשה, עזור לי להבין שזה מזיק לי, שהזיוף שבאישור החיצוני המאולץ שאני שואב במניפולטיביות מיומנת מהסביבה בה אני חי אינו מספק את מה שאני מחפש, אינו נותן לי להרגיש את הקבלה השלווה והאהבה שאני כל כך כמה לקבל אותם. עזור לי אבא, על חטא שחטאנו לפניך בעיניים רמות, בעזות מצח.
אז נכון, לא דפקתי על הלב, אני קצת אלרגי לדפיקות האלה, שנחוות אצלי ככתב אישות חד וברור, ללא יכולת ערעור לערכאה גבוהה יותר.
ונכון, דילגתי על כל מה שריח של שז"ל נודף ממנו.
אבל מצאתי את עצמי נינוח, מחויך, בטוח באהבתו.
זו הייתה תחושה משונה מאוד. להיות ביום כיפורים, ולהרגיש שבאופן בסיסי גורלי אינו נתון על כף המאזניים, להצליח לחשוב בווידוי של חזרת הש"ץ על הציבור ולא על עצמי, ובכלל, לכוון במודים ובלא בחלק של 'עד שלא נוצרתי איני כדאי'.
אסיים בפתיחת שיר של שולי רנד אותו פיזמתי לעצמי בתחילת חלק הווידוי בכל תפילה, שיר שהחליף את המנגינה הנרגשת בה שרתי כל השנים את 'לב טהור ברא לי אלוקים' בתחנונים ובדמע
"בקצה שביל העפר עולה ניגון חדש, שהכנת בשבילי - אני יודע.
מתוך הלב הנשבר - תבקע שמחה גדולה, שמזומנת לכבודי - אני יודע.
מתוך שינה אליך שב.
הופך מר למתוק, נזכר.
איך אתה אבא, לא מוותר עלי,
יותר שומר עלי
כשנתרחקתי ונטעיתי מאוד.
שמאלך תחת לראשי - וימינך תחבקני"
