ילדים טובים

שכנה מתקשרת לחברתה ושואלת 'נו מה שלומך? איך בבית? איך הילדים?' עונה לה השניה 'המצב ממש נפלא! הילדים הגדולים עוזרים לי כל כך והקטנים המתוקים שלי משחקים כל כך יפה'... 'טוב' אומרת השכנה, 'אני אתקשר מאוחר יותר, אני מבינה שיש לך אורחים'...

לדבר ולהקשיב

אלוהים- היום אדבר אליך וגם אקשיב לך.

להצטנן במוצאי יום כיפור

במוצאי הצום, אחרי שעות שאני עומד שליח ציבור, והשירה ובית הכנסת הצפוף, היה לי כמובן חם והזעתי, ואז יצאתי החוצה אל הרחוב הקר ומיד עלתה לי מחשבה בראש שזה לא טוב כי אני עלול להצטנן מהמעבר מהחום אל הקור. באותו רגע ידעתי על מה אכתוב, ידעתי שאכתוב על הדרך בה הצטננתי לא רק באופן פיזי אל בעיקר באופן רוחני, על הדרך בה המחלה שלי החמירה עם כל נסיון נוסף להתעלות ולהתחבר לקדושה.

הנה, יום כיפור לפני שנה. שמע ישראל, ברוך שם, ה' הוא האלוקים. אני מתרגש באמת, מתחנן אל אלוקים שהשנה הזאת תהיה שונה, שאחרי יום כיפור לא יקרה לי מה שקרה לי אחרי ראש השנה. שלפחות השנה, אצליח לא ליפול ולא להגיע למקומות שאני לא רוצה להיות בהם. אני בוכה. פעם בשנה שבה אני נותן לעצמי לבכות זה הפעם, רגע לפני צאת הצום. אצלנו מנגנים ניגון סוער בקטע שלפני התקיעה, ובו אני נותן דרור לדמעותי ומתחנן לקבל כח להפסיק כבר. מתפללים ערבית, עושים הבדלה וטועמים משהו ואז אני יוצא החוצה אל הרחוב, אבל למרבה הפלא, בזמן שאני "תפסתי מלאכים", בחוץ עולם כמנהגו נוהג. איזה הלם זה ואיזה מכת קור קיבלתי. החום הגדול וההתלהבות עדיין מפעפעים בצד אחד של הלב, אבל הצד השני כבר מושך להביט ולהתחיל לפזול.

לא משנה אם זה החזיק עד סוכות או שזה לא שרד אפילו עד שם, הנקודה היא שבסופו של דבר שוב הייתי שם. ואז, בימים של קרח נורא, אני מנסה לחשוב על החום של יום כיפור, על ההתרגשות של תפילת נעילה, על הבכיות של הניגון הסוער. משהו לא היה נראה לי הגיוני (היום אני מבין שזה מאוד הגיוני). האם "אני" הוא זה שרוצה להתעלות ולהתחבר או שמא "אני" הוא זה שנמשך לתאווה בכח עצום ובלתי מוסבר?

והניגוד הזה שגרם לי לפיצול אישיות נורא, רק החמיר את המחלה. ככל שהעליה היתה גדולה יותר ומרגשת יותר, כך הנפילה וההתרסקות שאחרי היתה גדולה יותר. ממש כמו לצאת מבית מחומם היטב לרחוב קפוא - ברור שהצטננתי. ומעגל הקסמים לא נשבר אף פעם. היו שנים שכבר לא רציתי להתרגש בימים הנוראים, כיון שהעדפתי לא לעלות ולא ליפול, אבל לא יכולתי. היה לי רע במחלה, והימים הנוראים נראו כמו הזדמנות מצויינת לעשות סוף לכך - סוף סוף. אז שוב התרגשתי ושוב בכיתי ושוב נפלתי ושוב קפא לי הלב.

והנה הגיע יום כיפור השנה. חסד אלוקים - לגמרי לא מובן מאליו - זכיתי להגיע ליום הזה עם 279 ימים של נקיות. מדהים לגמרי. אז מה עושים ביום כיפור השנה? אני יודע שזה לא התפקיד שלי לדקור את עצמי בלב כאשר קוראים את קריאת התורה של מנחה, וגם לא התפקיד שלי לשבור את עצמי בכל קריאת "חטאנו צורנו" והדומה לו. אבל בכל זאת, יום כיפור... אז אולי פשוט אעשה תשובה על שאר העבירות כמו לשון הרע וכאלו? נראה לי מגוחך. אני מרגיש כמו אדם שהועמד לדין על רצח ולבסוף הסתבר שהוא לא רצח אז מעמידים אותו לדין על כך שבדרך לאירוע (שלא היה בו רצח) הוא נסע באדום. נו, זה הרי בדיחה. אחרי שנים בהן אני בוכה על הדברים הכי חמורים, פתאום מסתבר שאני חולה (מה שמביא גם להחלמה ולהפסקת המעשים הכפייתיים), אז כעת אבכה על זוטות?

בערב חג, חבר האיר את עיניי כשאמר שיום כיפור זה לא לבכות איפה שרוצים, אלא לעשות את מה שצריך. הוא סיפר על בעל התניא שפעם ביום כיפור הפסיק בתפילתו ויצא ליער לקצוץ עצים להכין מרק ליולדת גלמודה. האם לא יכלו לשלוח מישהו אחר שיעשה את העבודה? אבל יש כאן מסר חזק בסיפור. כל יהודי רוצה ביום כיפור "להרגיש", להיות בבית הכנסת, לבכות, להתרגש, להתחנן וגם להרגיש חוטא. ככה אנחנו. אבל בעל התניא עוזב את הכל והולך לעשות את מה שצריך לעשות. כי יום כיפור זה לא איזה יום בו אני עושה מה שאני רוצה (אפילו לא דברים נעלים וחשובים) אלא יום בו אני צריך לעשות את מה שנדרש ממני. ולכן, אם ביום כיפור תשע"ג מה שנדרש ממני הוא לא להרגיש חוטא - אני לא ירגיש חוטא. ולמרות שיום כיפורים בלי הרגשת חטא זה כמו פסח בלי מצות, אבל אם זה מה שנדרש ממני - זה מה שאעשה.

אז מה אבקש במוצאי יום כיפור? אבקש המון. אבקש יום אחד נוסף נקי.

להרגיש כמו אתרוג

הגיע הרגע המכונן, קניית ארבעת המינים, זה רגע שזכור אצלי בכל השנים האחרונות כרגע טוב, את תשרי הייתי מצליח איכשהוא לעבור עד אחרי הושענא רבה, ולפעמים עד אמצע חשוון, כך שימי ההכנות לסוכות היו ימים שבין לבין, הייתה לי מין הרגשה שהצלחתי לנצח את זה ומצאתי את הנוסחה, הייתי מוכן להישבע שלעולם לא אחזור שוב לתאווה, והיה גם את ההתרגשות של המעבר בין החגים המעיקים ר"ה ויום כיפור לתוך ימי השמחה והקבלה שהשם שוב אוהב אותי שזה סוכות.

כל עניני ארבעת המינים היו בשבילי כמו מים קרים לנפש עייפה, באתרוג, חיפשתי את המהודר, הסכמתי לשלם הרבה כסף, (כפרה על התשלום של השימוש), אחזתי את האתרוג בריגוש מטורף, הבטחתי לאלוקים שמהיום אני כמו האתרוג, נתתי לכולם לבדוק ולראות, אחחחח כמה מהודר, כמה עלה ? התענגתי על התגובות, אין שום בלעטל, אין שום נקודה, ככה גם אני כעת, ופליז ופליז אלוקים תאמין לי שככה אני מוכן להיות כל השנה, הלולב, שיהיה ישר שיעמוד חזק, שיתנוענע הייטב, שישמעו את קולות הנענועים, שאוכל לפזר את כל המשחיתים, ואת כל המלאכים שבראתי במשך השנה עם השיזולים שלי, בהדסים ובערבות אני פחות מבין, לא התעסקתי בהידורים.

כל זה מילא אותי רק באויר, כי בפנים בפנים הרגשתי כמו ערבה חבוטה, עזובתך האתרוג ואיך שהוא נקי, אז שילמת עליו 000 ש"ח, כמה שילמת על ....... ייסרתי את עצמי, הכל היה חיצוני, לא היה לי אפשרות אמיתית להתאחד עם אלוקים שבתוכי, משהו מת, הייתי מביט בערבות במין הזדהות, מצד אחד אני לבוש חיצונית כמו אתרוג, כל כולי ספרי חסידות ומאמרים, פלפולים הידועים ליודעי ח"ן, אבל בפנים הרגשתי כמו ערבה חבוטה, שנאתי את מי שאני, ידעתי טוב מאוד מי אני.

השנה בזכות התוכנית אני בהרפייה, אתמול נכנסתי לקנות את ארבעת המינים בחבילות סגורות, פתחתי את האתרוג וגיליתי אתרוג מלא בבלעטלעך אבל כשר, שמחה מילאה את ליבי, שהשנה אני לא זקוק יותר לאישורים חיצוניים, אין לי צורך לשכנע את אלוקים שאני מוכן ללכת על כל הקופה בשביל להוציא אתרוג נקי לגמרי ולהוכיח לו שאני מעוניין להיות כמו זה, השנה האחרונה עברה עלי בפעולות הפוכות לגמרי מהטבע שלי, הלכתי כמה צעדים קדימה במוכנות שלי להיות באמת נקי, את האתרוג שלי הפנימי השגתי בזכות, שפכתי דמעות, הקאתי דם, והזעתי לא מעט בשביל לחשוף את עצמי בקבוצות, בשביל לחשוף את פגמי האופי שלי, והשגתי חיבור אלוקי פנימי ואמיתי.

השנה אני מרגיש כמו אתרוג, ויש לי גם את הנכונות להיות חשוף ופגיע כמו ערבה.

רחוק מהחטא

עוד יש להוסיף, דאפילו חטא שנכשל בו האדם בכוונה ח"ו נעשה לפעמים ע"י כבידות הלב וכח המושכו וכופהו לזה באותה שעה. וגם בזה יש איזה בחינה של אונס כמבואר בספר יד הקטנה על הרמב"ם. ואע"פ שאין בזה בכדי לפוטרו לגבי חיובי התורה ועונשיה מ"מ לגבי חומר החטא בדיני שמים יש בזה בחינה מסויימת של אונס. וכ"ש כאשר יש מצב של טירוף הדעת, דבודאי יש בזה בחינה של אונס, ורחוק חטא זה מחטא ממש כמרחק שמים וארץ.

(מתוך הספר "והאר עינינו" מאת הרב יוסף שלמה גולדשמיט)