ואיך מוצאים את ההבדל שבין לקחת ולקבל?
כשהגעתי לתכנית אמרו לי שאני צריך ללמוד לתת במקום לקחת. שהמחלה שלי גורמת לי להתייחס אל העולם כתפוח גדול שעליי לנגוס ממנו כמה שיותר, ובהחלמה יש להפוך את הכיוון: העולם מלא הזדמנויות לתת ולהעניק. כך למשל לימדו אותי שכשאני נתקל ברחוב במושא תאווה ואני רוצה לזון את עיניי במראה שלה, מוטב לי להתפלל עליה ולברך אותה בכל הברכות האפשריות. כך אני הופך את כיוון התנועה הרגשית שלי: במקום לקחת ממנה אני נותן לה, ו"איידי דטריד למפלט לא בלע" כמו שאומרים בהלכות הגעלת כלים. וזה באמת עובד.
אוקיי, אז צריך להפסיק לקחת. להפסיק להיות משאבה שמנסה להשיג כמה שיותר מכל מי שמסביבי – מטובות חומריות ועד תשומת לב, וכמובן – תאווה. אבל מה קורה כשמישהו אחר רוצה לתת לי? האם אני יכול לקבל ממנו, או שאני צריך לדחות את הנתינה שלו מכול וכול, כי אסור לי לקחת? והאם מותר לי לתת לחבר שחולה כמוני, או שזה "לפני עיוור" כי אני גורם לו לקחת? ובכלל איך אפשר לחיות בעולם בלי לקבל דבר מאחרים? מוכרחת להיות דרך לקבל בלי שזה יעורר בתוכי את כל התסיסה השלילית שנגרמת מ"לקחת".
כשניסיתי להתבונן פנימה גיליתי ש"לקחת" ו"לקבל" הם לא רק שונים זה מזה, הם שני דברים הפוכים לגמרי.
כשאני עסוק בלקיחה, התמונה ברורה: אני הוא מרכז העולם, כל מה שסביבי לא נועד אלא כדי לשרת אותי, לספק את רצונותיי ותאוותיי. אם מישהו עושה משהו שלא כרצוני, ברור לי שהוא עשה את זה כדי לפגוע בי, ואם מישהו מתרשל בתפקידו לספק לי את רצוני, אני לא יכול לסבול אותו ואת המציאות הזו. זה ניכר כמובן במיוחד בתאווה: הנשים ברחוב – הן הולכות שם בשבילי. ההנאה שלי היא המרכז. הן אינן יצורים אנושיים בעלי רגשות ועולם פנימי ותקוות וחולשות ואמונות, אלא יותר בבחינת קולבים מהלכים של אברי גוף התלויים לתצוגה עבורי... אם אני מרגיש מעט חוסר מנוחה, אני לא שם קצוץ על העולם, והכול מותר לי כדי שארגיש נוח ונעים ומסופק. זה גורם לי גם לשנוא אנשים שמצליחים יותר ממני, לחשוד בעשירים שהם גנבים, לבוז לבעלי תפקידים. תמונת העולם שלי היא כזו, שיש אדם אחד – אני – שמגיע לו כל הטוב, ויש המון אנשים שמשום מה מתעקשים לא להבין את זה ולנגוס עוד ועוד נתחים ממה שמגיע לי. כולם מתחרים בי ואויבים בפוטנציה. אם מישהו נותן לי משהו, זה נראה לי מובן מאליו. אם הוא לא נותן לי – זו חריגה מהסדר הטבעי של הדברים בעיניי. כמובן, אף אחד לא יכול להתלונן על מה שאני מעולל לו. הרי הנושא היחידי הוא אני. כל השאר? ניצבים בסרט שלי. ברור שהניצבים לפעמים מתבאסים ביחס לגיבור הראשי...
לעומת זאת, כשאני עסוק בקבלה העמדה הנפשית שלי הפוכה לגמרי. לא האגו שלי במרכז, אלא דווקא הוויתור עליו. כשאני מקבל אני מסכים להודות בחיסרון שלי. אני מסכים לעמוד פגיע ונזקק, דל וריק, ולקבל משהו ממישהו אחר. זו יכולה להיות מתנה חומרית, או תפקיד שמביע אמון, או אפילו מחמאה – כדי לקבל אותם באמת, כלומר להרגיש שזה באמת לא היה מגיע לי, ושזה לגמרי לא מובן מאליו, אני צריך לוותר על התדמית שבניתי לעצמי, או על המקום שהצבתי בו את עצמי במערכת יחסי הכוחות בחברה שלי.
וזה כל כך קשה לקבל... כשחבר נותן לי מתנה, אני מתקשה להסתכל לו בעיניים. אני מרגיש בושה, אני מרגיש שאני חייב לו. אני מתכנן תכניות איך לתת לו מתנה חזרה שתאזן את החשבון – כלומר שתחזיר אותי ממצב של נזקק למצב של שליטה. או שאני מסביר לעצמי למה המתנה הזו בעצם מגיעה לי. כשאני מקבל מחמאה אני דוחה אותה. לפעמים אני אומר מילות ביטול שיבהירו שלדעתי המחמיא איננו צודק (כדי שידעו שאני גם בעל ענווה בנוסף לשאר המעלות שלי), ולפעמים איני אומר דבר, אבל בפנים אני "הודף" את המחמאה. "עושה שריר" כדי לא לתת לה להיספג. כי אם ארשה לעצמי לקבל מחמאה ממישהו, סימן שהוא מעליי, וההפסד הזה לא שווה לי את הרווח של המחמאה...
בחוויה שלי, התכנית אפשרה לי להתחיל להתייחס לה' כאל מי שמקבלים ממנו ולא לוקחים ממנו. לפני התכנית חשבתי שלה' יש תפקיד: לדאוג לרווחתי ולכך שאהיה שמח ומרוצה. בכל פעם שהוא לא פעל לפי המפרט הזה, הוא מעל בתפקידו, וזה עורר בי המון טינות כלפיו. בזכות התכנית למדתי שלא מוכרחים לקחת מה'. יש מספיק לכולם. אפשר פשוט לקבל. לפשוט יד – להודות בחוסר האונים שלי, באי-השליטה שלי, בחסרונות ובפגמים שלי – ולשמוח על כל מה שה' בוחר להעניק לי, כי שום דבר לא מובן מאליו. אני יכול יותר ויותר לקבל ש"ממך הכול", ושאפילו מה ש"נתנו לך" – דברים חיוביים שאני עושה למענו – אפילו הם "מידך". הם מתנות שה' מזכה אותי בהן. תודה רבה לך ה'!
אם נלך צעד נוסף, נראה שההבדל בין "לקבל", "לתת" ו"לקחת" תלוי אך ורק במצב הפנימי שלי, ולא במציאות החיצונית. למשל: לפעמים הנתינה היא לגמרי לקיחה. כמו שקורה לי לפעמים כשאני חזן, וכל מטרתי היא להשיג מחמאות (רצוי מעזרת נשים). לפעמים הקבלה היא לגמרי נתינה, כמו כשאני מסכים לקבל מהבת שלי מתנה חסרת משמעות לחלוטין עבורי, כדי לשמח אותה, אפילו שזה בא לי בזמן לא טוב.
קבלה, כידוע, היא המפתח. וזה לא סתם משחק מילים - "לקבל מאחרים" ו"לקבל את המציאות". שניהם נובעים ממקום אחד: הוויתור על האגו, השליטה והרצון לקחת. כשאני מקבל ולא לוקח, אני שמח בכל מה שנותנים לי. לא מתווכח ומתמקח. ברור לי שהכול לטובתי, כי מה אני כבר יודע? זוהי "חכמת הקבלה" עבורי...
* * *
פוסט זה נכתב בצלא דמהימנותא – בסוכה. עבורי זה העניין העיקרי בחג הסוכות. לחגוג את כל האסיף, את כל מה שקיבלנו עד עכשיו – הן ביבול הקיץ והן במחילת העוונות שזכינו לה ביום כיפור. אבל איננו הופכים את זה למאורע של טפיחה על שכם עצמנו, אלא נותנים את כל הקרדיט לאלקים. אנחנו עוזבים את הביטחון של קירות הבית ועוברים לחיות בסוכה, כמו עניים ודלים, ובכל זאת שמחים בכפל כפליים, כי מה יותר משמח מלחיות מחובקים בדפנות הסוכה על ידי ה'? אנחנו מתפללים "הושע נא", כי אנחנו יודעים כמה אנחנו באמת בידיים של ה' בלבד. כך נראית הקבלה שלנו בחג הסוכות, שנזכה...
