לברוח מניתוח

“למה ברחת מחדר ניתוח?”, נשאל הבחור על ידי חברו.
הוא סיפר לו שהאחות אמרה, “תהיה חזק, אל תתרגש, זה ניתוח פשוט.”
“זו הסיבה?”, שאל חברו המופתע, “אלה בסך הכל דברי הרגעה.”
הוסיף החולה , “היא דיברה עם המנתח…”

לבנות במקום להרוס

למרות שאני אולי מרגיש שפוף, אני לא צריך לקרוע מישהו לגזרים כדי לבנות את עצמי. היום, אני אחליף את תחושת העצמי השלילית שלי בהתייחסות חיובית לאחרים. אבנה, לא אהרוס.

עומד על פי תהום - הרהורים של מעידה

מבייש אותי לכתוב את זה כאן. לכתוב את זה ככה. זו הסיבה שהחלטתי לכתוב בתור פעולה ראשונה. להזכיר לעצמי. עם מה איני יכול לשחק.

מכ' באדר א', תשע"ב ועד היום. זה היה יכול להימחק ב24 השעות האחרונות. משהו בתוכי השתחרר, רצה להרגיש חופש, שינוי השגרה, החגים, העומס שהשתחרר, הפחדים, הריצוי. הכל נצבר.

פתאום, מצאתי את עצמי, לא חס ושלום, נכנס אל הפורנו. אבל מתחיל להתקרב. אתרי חדשות שאינם רק אתרי חדשות, כתבות בעלות עניין תרבותי על דברים שתמיד רציתי לדעת. ופתאום, בלי התרעה מוקדמת, אני מרגיש כיצד הלב שלי דופק מהר יותר. הייתי מאוד עייף, אבל הזמן לא חשוב. 'נתן במתנה', אני אומר לעצמי, מה אתה עושה? אבל יש באמירה הזו משהו קהה. הרגשות לא בפנים. אני שוכח למה בעצם זה לא טוב לי. המבט משתהה על תמונה מרמזת. היד מושטת לעשות את מה שהיה כל כך יומיומי בעבר. משהו בתוכי יודע שזה לא הגיוני. משהו בתוכי לא מבין מה קורה כאן. אבל המשהו הזה נשמע כהד רחוק. אני חש את החיים בעוצמה רבה יותר, העייפות נושרת. ואני מתחיל לחשוב, כיצד להפיק את המירב. אותו הראש שבעבר היה כה חד, כה בהיר. אותה המחשבה שדיברה בנוקבות חרישית ותקיפה על ההרס העצמי שבמחלה הזו, התחיל לתכנן תוכניות. ושוב, תוכניות תמימות. לא להקליד את 'השם המפורש'. לא. אבל להקליד משהו קרוב, משהו שיקרב אותי בלי רצוני, ואז...רק לעכשיו. רק להיום. לא חושבים. הידיים מקלידות. עוקפות בקלות יחסית את הגדר שבחודשים האחרונים אפילו לא מצאתי בעצמי את הרצון להתקרב אליה. ופתאום, שוב, מרחוק, אני שומע מעין הד: 'נתן במתנה', אתה באמת רוצה להרוס את הכל? אבל 'ההכל' הזה דהוי כל כך, איזה הכל? אני מרגיש חי, אני מרוגש, מעורר. הידיים עשו את שלהם, ותחושות שחשבתי שהתרחקתי מהם נעשו קרובות ורלוונטיות. ופתאום, איני מבין למה לא ללכת אחריהן, להיטמע בתוכן, להישאב לעולם הזה, שפתאום קורץ לי. ואני מוצא את עצמי נבלע. נבלע בתוך תמונות מרמזות יותר או פחות. נבלע בתוך מילים מרמזות. נבלע בתוך עולם פנימי של פנטסיה.

חוץ מחסד אלוהים, אין לי הסבר אחר למה ההמשך המתבקש לא קרה.

פתאום הקול הדהוי נעשה חזק, מזועזע. מה? אתה בטוח שאתה רוצה לעשות את זה? וברגע של שפיות תלשתי את עצמי החוצה. בתפילה לבורא עולם שייקח ממני את כל הדבר הזה, ויתן לי לקבל את מה שהיה.

אבל המחיר ששילמתי לא נגמר כאן. פתאום דברים נעשו קרובים. גירויים שלא חשבתי עליהם, מחסומים שהצבתי רק כביטוי לכניעה, הדחף והרצון שמקנן מאחורי העורף ורק מחכה לרגע שבו יוכל להשתחרר. הכל חזר. והרגש? הזעזוע? 'השוטר הפנימי' שאלוהים בנה בתוכי לאחר עמל יומיומי? נמצא אבל חיוור. וכך, אני מוצא את עצמי בעוד 'כמעט', וב'כמעט דכמעט'. מתקשה להתנתק באופן מלא. מתקשה להיכנע.

אני? מתקשה להיכנע? הרי אני 'נתן במתנה'? אני נקי כבר יותר משנתיים וחצי? הכניעה אצלי היא משהו פשוט ויומיומי? ומדוע אני לא עושה את השיחות טלפון המתבקשות בזמן, השיחות שמשתפות. לא אלו שמדווחות. מדוע איני מתקשר ברגע שבו אני מקליק להגדיל את התמונה המרמזת? לשאלות אלה עוד יבוא פיתרון, כך לימדתי אחרים בזמנים טובים יותר. עכשיו עלי להתמקד בדבר אחד בלבד - להתחבר ולצאת מהריכוז העצמי, וכמה שיותר מהר יותר טוב.

***

למדתי, בעשרים וארבע השעות האחרונות, שהעובדה שאלוהים זיכה אותי למצע רוחני יציב, אינה אומרת שאני יכול להיות שאנן.

למדתי, שהחלמה מן האובססיה לתאווה, מן הצורך להתקרב לשם כל הזמן, אינה אומרת שיש החלמה מן האלרגיה - וברגע שאני שותה את כוסית החלב עם הבירה, אני מתחיל תהליך פנימי של התנתקות מהסביבה והתחברות אל הפנטסיה. וכל עוד איני יוצא מעצמי, כפי שהיה, בשל הדחף שלי למנוחה ולשחרור ולהרפיה לאחר שסיימתי את כתיבתה של עבודה מפרכת שישבה עלי מאוד כבד בחודשיים האחרונים, הדברים יצופו. מילים כמו נשים יפות. ושאר מילות המפתח המוכרות שהקלדתי ברעידות רגליים בעבר, פתאום קופצות חזרה לתוך המוח שלי. הופכות לקורצות. משכיחות את כל השינויים שעברתי, את כל התקווה שיש בליבי לעתיד.

מסממות בריגוש עוצמתי שמסתבר שכל כך רציתי אותו באותו הזמן. הנה, זו ההזמנות שלי להתעורר. לחוש. להשתחרר.

ומה עם המציאות? מה עם העובדות של חיי, עם הבעיות הרגשיות שאני כל כך שמח על הטיפול הפנימי שאני עובד עליהם? מה עם הספונסיים והחברים? מה עם איפוס הניקיון, הבושה? מחשבות שעוברות בראש, אבל מתערבלות, חיוורות, חסרות תחושה. כל כך שטחיות אל מול הרמיזה, הריגוש, התחושה.

להיות מכור, כך אני מבין היום בכאב, זו עובדה. אני יכול לדבר על זה, להסביר את זה, להדגים את זה, לקרוא על זה בספרות, למסור מסרים ועוד מסרים ועוד מסרים, ולכתוב בפורום עוד ועוד פוסטים. אבל בשבילי, באופן אישי, כל המילים האלה, שאולי נוגעות באחרים ומעניקות להם תקווה, אינם יכולות להעניק תקווה. אני לא יכול לעזור לעצמי. הראש שלי לא יכול לעזור לעצמי. ברגעי האמת הראש שלי נכבה. זה מפחיד, זה מביך, זה מבייש, אבל זו המציאות. זו הסיבה, כך מסתבר, שאפשר להשוות את הריגוש של התאווה שלי לריגוש של אלכוהול.

הייתי רוצה לכתוב כאן עכשיו מוסר השכל יפה על איך מי שמזניח את צעד ארבע על נושא מסויים, ומרגיש אותו כמו כאב שיניים, עשוי לקבל את זה בפנים. שצעד ארבע (צעד עשר ליתר דיוק) הוא לא 'בונוס', משום שחיי הם באמת בלתי ניתנים לניהול. הייתי רוצה לכתוב כיצד אני מבין כיום שאני חייב להתקשר לאנשים ברגעי משבר ולא רק לאחריהם. שעלי להפסיק לנסות לשלוט בגורלי על ידי ניסיון נואל לפתור לבד את הבעיות, ולהתקשר לאנשים רק ברגע שבו הם כבר חצי פתורות. אבל איני כותב.
אני משתף כרגע בכאב, בבושה, ובהכרה החודרת - אני חסר אונים מול התאווה. אדי האלכוהול של התאווה משכיחים ממני כל זיק של הגיון, ואם אשתה או אריח מהם, מתוך תחושה של ביטחון בהחלמתי ובכוחי כי רב, אני עשוי לאבד הכל.

בתפילה לימים מפוכחים יותר

לקריאת סיפורו האישי של הכותב לחץ כאן

כניעה בסוכות

המון אדם, כולם יעמדו בתור לקבל שכר, כולם יחשבו שמגיע להם....

מה אתם עושים פה בכלל? קראתי רק לעובדים שלי, אתם, לא השקעתם אפילו שעה אחת בעבודה.
מבוכה ושקט ישתררו, מי יוכל לטעון? מה ניתן להשיב?

הלחישות מהחלק האחורי ילכו ויתחזקו, פרוטקציה! מכרז תפור! כזו עבודה, שמלאכתה מועטה ושכרה כה גדול, כולנו היינו שמחים לקבל, דאגת למקורבים, ההגינות מחייבת לתת גם לנו!

ברוחב לב לא מובן, יציע להם אלוקים הזדמנות נוספת, תוכלו גם אתם להצטרף למקבלי השכר אם תבצעו משימה אחת קלה ופשוטה, לכו ובנו סוכה.

מי לא ינצל הזדמנות כזו? איש מאומות העולם לא יישאר בביתו, כל אחד יעלה לגגו ויבנה סוכה בהידור מיוחד, שעם ישראל, הם יאמרו, יבוא וילמד איך מקיימים מצוות כמו שצריך, ללא רבב.

אחרי הקידוש הם יתחילו להזיע, מזג האוויר הקריר והנוח יתחלף במהרה לשרב כבד, המאווררים החזקים ביותר לא יעזרו נגד החום, בלתי אפשרי להמשיך ולשהות בחוץ בלי מזגן.

כשהם יבינו את התכסיס שעשו להם הם יתמלאו בזעם, נתנו לנו לקיים מצווה אך התנאים היו בלתי אפשריים, הכשלה מכוונת יאמרו. ואלוקים יביט מלמעלה ויחייך לעצמו, בכלל לא הבנתם את הדרישות!

מאז מתן תורה, כמעט כל שנה עם ישראל עוזב את הסוכה בגלל גשם, שלג, רוחות חום ותנאי סביבה מכבידים אחרים, הם מעולם לא בעטו, לא בסוכה ולא בי, הם ידעו לקבל בהכנעה את המציאות שהכתבתי, תמיד ניסו לעשות את מה שהם יכולים, הם בנו סוכה שעומדת ברוח מצויה, אך הם הבינו שהתוצאות לא תלויות בהם את התוצאות אני מכתיב.

המבחן האמתי הוא לא הידור הסוכה, לא גובהה ולא כמות הקישוטים שבה (למרות שיש לכך ערך), רציתי לבדוק אם אתם מסוגלים לקבל את רצוני בהכנעה.

ומי שמסוגל לקבל את רצון האלוקים בהכנעה, לפעול במציאות כמידת יכולתו אך לקבל בשלווה את התוצאות שאלוהים מכתיב, תהיינה אשר תהיינה, זוכה לשמחה אמתית, שמחה שלימה.

חג שמח!

הזמן הנכון

וזה יסוד גדול גם בענינים אחרים בעבודת הבורא ית', שכשמרגיש האדם שהיצר מתחיל להתגבר עליו באיזה ענין כגון שמירת המחשבה או תאוות האכילה וכדו', יתגבר כנגדו בעודו כחוט השערה ואל ידחה המלחמה לפעם הבאה, כי בפעם הבאה כבר יהיה ליצה"ר צורה רחבה יותר.

(מתוך הספר "והאר עינינו" מאת הרב יוסף שלמה גולדשמיט)