הנס של המעידה
במייל אתמול שיתף אחד החברים על מעידה שהיתה לו אחרי שנתיים וחצי של נקיון. בהמשך לכך כותב לו החבר 'אסירות תודה' את הנסיון שלו בכך:
תודה רבה מתנה יקרה על השיתוף. כחבר אוהב אני יכול לכתוב לך שלסטירה הזו יש יכולת להטיס אותך. למעלה או למטה. תלוי במה שתעשה איתה. אם תיקח אותה בתור מתנה שנשלחה אליך מלמעלה כדי להעיר אותך היא יכולה להיות מנוף. אבל אם תתבוסס 'באיך זה קרה לי' היא עשויה גם להיות מכבש. לא, זו לא הדעה שלי. אני כותב את זה מניסיון אישי. גם אני, 'אסירותודה' הגדול והמחלים, חוויתי משהו בסגנון. אחרי יותר זמן של ניקיון ומפוכחות, כמעט ארבע שנים (!)
צהרי יום שישי, הכול תקין. אני מחובר רוחנית. לפני שפע של זמן פנוי. החלטתי 'לצפר' את עצמי בצפייה בסרט. חיפשתי בתיקיית ההורדות של תוכנת השיתוף משהו מעניין, על פי השם הוא היה - סרט אקשן חביב - חיברתי לו כתוביות, שמתי אוזניות ו... בתוך שבריר שניה קלטתי שהאקשן החביב הזה הוא פורנו צרפתי. מישהו חמד לו לצון (או רצה להגדיל לעצמו את הקרדיט בתוכנת השיתוף) וזייף את שם הקובץ. רשם אותו בתוכנה כשמו של סרט פופולרי רגיל. כל הסיפור היה מאוד מהיר. לא ראיתי שום דבר אינטימי. בחסד הכוח העליון קפצתי מכיסאי 'כשהשחקנים' עדיין היו לבושים וסגרתי את הסרט.
שים לב, סגרתי. לא מחקתי... חלקיק שניה אבל הרעל של התאווה כבר היה שם בפנים. אתה מכיר אותי. יש לי שכל, אבל בזמן ההוא הוא 'נכבה'. הייתי שבוי בחוסר היגיון. האמנתי ברצינות למחשבות המטומטמות ביותר - שמע, אתה נקי כבר כמעט ארבע שנים (ועוד שנה וחצי ממגע חי) מה כבר יקרה מריפרוף מהיר. רק כדי להיזכר בימים של פעם.. וביננו פורנו זו לא הבעיה הרצינית שלך... וחוצמיזה 'זה' הגיע אליך. לא הורדת ת'סרט בכוונה, אז הוא לא ישפיע עליך כמו משהו שאתה מוריד במכוון... הכל במניעים לא?!
אלוקים סגר עבורי את הסרט. זה הנס. אבל התרגול 'היבש' של התוכנית הוא זה שהציל אותי; מבעד לערפל זכרתי שפזיזות היא בטוח מחלה. והחלטתי שלא להחליט. התחייבתי עם עצמי שלא לפתוח את התיקייה הזו עד מוצ"ש ופניתי לראות סרט אחר. בעבודת התוכנית התרגלתי (צעד 2) גם לא להישאר לבד עם המחשבות שלי, ולכן כמה דקות אחרי הדלקת נרות שיתפתי את אשתי. ספרתי לה על הפצצה שיש לי במחשב. על המחשבות שלי בקשר לחסינות שהפעם יש לי. היא לא אמרה כלום על זה. רק 'אני סומכת עליך שתדע מה לעשות גם כאן.
כששמעתי את עצמי מדבר בקול הבנתי שחוסר השפיות של המחלה 'התלבש' עלי. ידעתי מה כדאי לי לעשות. איך שיצאה השבת מחקתי את התיקייה. אבל זה לא הסוף. התביישתי בטימטום של יום שישי. איך אני המחלים הגדול קונה את 'הלוקשים' האלה. באותו הזמן היה לי ספונסר ב AA שסיפורי התאווה שלי לא עניינו אותו. אז התקשרתי לחבר קרוב. ידעתי שאת אשתי האוהבת קל לי לשתף, היא מקבלת אותי איך שאני... השתיקה ההמומה של בן שיחי גרמה לי להבין שרצוי שאשתף גם בקבוצה. למרות שידעתי מה יהיו התגובות - אתה?! 'אם בארזים נפלה שלהבת' - שיתפתי. ולנודניק התורן שלא רק חשב, אלא גם דאג לגשת ולומר לי שהוא 'מתפלא עלי', אמרתי שאינני ארזים. אני בן אדם חולה שזכה לעלות על הרכבת וכמעט ירד ממנה.
במבט לאחור אני יכול לומר בוודאות שהאירוע הזה היה מהמשמעותיים ביותר בשלב שאחרי השלב הראשון. חוויתי בו את 'חוסר ההגנה בפני המשקה הראשון' במלוא העוצמה. גם כשהתאווה באה אלי ואני לא רודף אחריה.
זה הזמן לבחון בעיניים של אסירותודה את מה שקרה לך ושכתבת עליו - בשורה התחתונה כן צעדת; את הצעד הראשון התחלת כשחתכת. נכנסת לכאן ולא המשכת להיות שם. יכולת לא לכתוב, אבל בחרת לצעוד גם את השני, פנית החוצה. יכולת לכתוב 'בהבלעה', למרוח את ההתרחשות (אנחנו מומחים בזה!) ולקבל את הפידבק הרצוי מבלי להתערטל. אבל לא. בחרת בחרקירי. החלטת לצעוד את השלישי. למסור את המחשבות על הבושה ממה שיחשבו עליך לכוח עליון.
אחד המשפטים החזקים שנאמרו לי בתחילת דרכי היה - "אינך יכול לשמור על חייך ועל כבודך באותה העת". שתף. למרות הפאדיחות. כיום אני מבין את זה קצת אחרת; המחשבה על הכבוד עלולה לעלות לך בחייך. מי ששומר על חייו מכבד את עצמו ומשתף...
יקרת בעיני אביך האוהב היום מאי פעם. חיבוק. גדול.
